Solstice Coil – Natural Causes

עוד כשעשיתי את צעדיי הראשונים במטאל הישראלי, השם Solstice Coil היה אחד השמות הראשונים ששמעתי. נדמה שהם תמיד היו שם, ברקע, להקה עם קילומטרז' לא מבוטל, שבה אנשים צעירים וצנועים עם חזון פרוגרסיבי ספציפי מאוד, להקה שלא עושה רעש סביב עצמה אבל היא תמיד שם. היא היתה שם כשהתחלתי להיות מוקסמת מהעולם של ההופעות החיות, היא היתה שם בזמן התואר באוניברסיטה, היא היתה שם במרכז הדיון כשניהלתי שיחות עם מוזיקאים על מצב הסצינה בארץ ואם יש כאן בכלל עתיד לפרוגרסיב.

מדובר בשלושה אנשים מוכרים בסצינה: שיר דויטש (סולן, גיטרה), שי ילין (קלידים) ועופר וישנא (גיטרה מובילה). Solstice Coil החלה את דרכה ב- 2001 כלהקת קאברים ל-Radiohead ו- Muse. רבים לא מכירים אותה כי היא תמיד בילתה בשוליים – למרות אינספור הופעות מעולם לא היה סביבה באזז קדחתני ומעייף, וגם מוזיקלית היא הולכת על התוואי המסוכן שבין פרוגרסיב מטאל לבין רוק רך, מה שמראש מונע ממנה לדבר למטאליסטים הכבדים, ומצד שני מאיים על הקהילה האלטרנטיבית שמצפה לחומר עדין יותר. אחרי הכל, זו להקה שגדלה עליך – היה לי מעט קשה לאכול את האלבום הראשון, A Prescription for Paper Cuts, שיצא לפני כשש שנים. הוא היה רך ומלטף מצד אחד, עם המון שירה גבוהה שהזכירה קצת יותר מדי את Radiohead, ומצד שני מיואש ומתוחכם. בליריקה היה ניתן למצוא אנגלית למופת בגוון שירתי ומיושן משהו (מה שמיד מיתג אצלי את שיר דויטש כאחד מכותבי הטקסטים הטובים ביותר כאן בארץ, ובדיעבד התגלה כי הוא עוסק בתרגום וכתיבה גם למחייתו), אך למרות התחכום והפרוגרסיב שהיה קיים שם, משהו היה לי חסר. איזו אמת מסויימת שניתן למצוא רק בזעם, בכעס, ולאו דווקא בשירה אופראית נעימה ובקלידים משתפכים. בגדול, היה חסר לי איזון.

האיזון הזה הגיע באלבום הנוכחי – Natural Causes. הוא הרבה יותר קורץ למטאל, הגיטרות לא מפחדות לצרוח בדיסטורשנים כשצריך, בלי להגרר לתהומות של חפירה פרוגרסיבית מיותרת. במקום שירה גבוהה לאורך כל האלבום, כאן דווקא השירה ברגיסטרים האמצעיים עם כמה קריצות למעלה כשצריך. יש כאן לא מעט תחכום, אבל הרבה יותר נגיש, אם בליריקה שהפכה "ארצית" יותר, או במוזיקה שלמרות הפרוגרסיב שבה היא עדיין קליטה. אני אמנם אוהבת אלבומים שגורמים לך לחשוב, והראשון היה בהחלט כזה, אבל היה צורך גם בהצצה לצד השני – וכאן המאזין יכול להבין מה רוצים ממנו ועדיין להמשיך ולהרהר בינו לבין עצמו גם אחרי שהאלבום נגמר. בכלל, הלהקה מגדירה את עצמה כ"פרוג-מטאל לא טכני", "פרוג-רוק אלטרנטיבי עם נטייה למטאל", והם מעידים על עצמם שניסו למצוא מלודיות טובות שניתן לזמזם יחד עם נסיון לחידוש במגוון רבדים שיגרמו למאזין לגלות דברים חדשים בכל האזנה. גם השם מתאים כאן מאוד – האלבום עוסק בסוף של מערכות יחסים או תקופות, בסוף טבעי הנגזר מהמציאות, ורק השם לבדו משדר אווירת נכאים כזאת, של עצב על דברים שהיו יחד עם השלמה שכך צריך להיות וזה טבע הדברים. מה מתאים מזה יותר לסוף הקיץ, בו הימים מתקצרים, והשלכת והאפרוריות משתלטות.

המסע עם האלבום מתחיל בעטיפה – וכאן אין ספק ש- Solstice Coil לא חסכו. העטיפה מדהימה, מלאת פרטים בסגנון העטיפה של "Somewhere in Time" של Iron Maiden, קונספט של הלהקה שבוצע על ידי Vitaly S. Alexius, בחור עם ידי זהב שהם מצאו ב- DeviantArt, וכבר הספיק לעצב עטיפות לאמנים מוכרים יותר ופחות. אל תאמצו את העיניים, אם תפתחו את החוברת המצורפת תגלו פוסטר גדול של העטיפה שממש עושה חשק לתלות בחדר ולבהות בו כדי לגלות עוד פרט שפספסת בפעם הקודמת. אפשר ללכת לאיבוד בעטיפה הזאת ולתת לה מליון פירושים, אך אין ספק שהיא מתאימה לאלבום ולנושאים שהוא מציג.

אבל Natural Causes הוא יותר מסתם עטיפה יפה, ואת שלל הנושאים וקשת הרגשות שבו אפשר לשמוע כבר בשיר הראשון. הפתיחה בבליל רעשים וקולות נדושה אך אין מתאימה ממנה, והדבר הראשון שתופס לי את האוזן הוא התיפוף המדויק של יציב כספי (Orphaned Land ועוד), אחד המתופפים הטובים ביותר כאן, ועבודת הבס הנהדרת של יניב שלו. חבל שדרכיהם נאלצו להפרד בעקבות עזיבה לחו"ל. בכלל, חטיבת הקצב באלבום מכתיבה את הטונים, בניגוד לאופנה העכשווית שסוגדת לגיטרות ולזמרים ומזניחה את הבסיס של הכל. השיר הראשון מצליח להעביר בי צמרמורות, בשירה המאוד מתכוונת וברכות המכסה על רגשות אפלים. "Outcome Inevitable" האינסטרומנטלי והקצר מפתיע מאוד – הוא נשמע כמו המשך ישיר לשיר הראשון אך בסגנון שונה לחלוטין, סליזי-בלוזי עם יציאות Porcupine Tree נהדרות. סיבה ותוצאה, אם תרצו, כמו ששמות השירים מרמזים. בכלל, דרוש הרבה אומץ כדי להציב שיר אינסטרומנטלי כל כך מוקדם באלבום – בהחלט מיוחד.

"Fall Schedules" בקצב שלושה-רבעים קליט כבר מזכיר מעט יותר את החומר הישן אך ההפקה כאן הרבה יותר טובה ונותנת עומק חדש למוזיקה – אין ספק שהחבר'ה מצאו את הסאונד המתאים להם. בכלל, אם לא הייתי יודעת שאין זה כך, הייתי בטוחה ש-Steven Wilson עומד כאן מאחורי הקלעים.

גם השירה של דויטש ראויה לציון לטובה. בניגוד לאלבום הראשון הוא שר כאן ברגיסטרים אנושיים, מה שמאפשר לשמוע את כוונת המשורר ביתר בירור, והכוונה הכל כך כנה ופשוטה גורמת לשערות לסמור. בניגוד לאלבום הראשון שהיה מרוחק ממני, האלבום הזה כבר ממש מדבר אליי, יודע להכנס למאזין מתחת לוריד וללחוץ לו על הכפתורים הנכונים. "Human Again" מסיבה עלומה מזכיר לי שיר של Tiamat בשם "Best Friend Money Can Buy", ושוב הניגודיות הזו בין המקצבים של הבתים והפזמון, הירידה לליווי שקט כשנאמר משפט חשוב, הכל פשוט עובד יחד ובתיאום מושלם. דווקא העובדה שהנושאים כאן קרובים לליבו של כל אחד מקלים על המאזין להתחבר לטקסטים. זה נשמע כאילו דויטש מבטא בשירה שלו את רחשי הלב שכל אחד מאיתנו חש מתישהו בחייו. "Walking Graveyards" בניגוד גמור לשמו, דווקא מציג אווירה מז'ורית וקלילה המתכתבת עם ריף הבי מטאל בניחוח גאראז'. נדמה שללהקה יש סימפטיה לסאונד אוברדרייבי של פעם, וזה לא יכול להתאים יותר.

"Too Many Regrets" הפרוגרסיבי יותר נשמע לי כמו משהו ש- Dream Theater החדשים היו עושים בכיף, כולל דיאלוג קלידים-גיטרה מתבקש. בנתיים הוא מועמד רציני לפייבוריט שלי מהאלבום. גם "Moral Oxidation" ממשיך את הקו הזה ואף משלב אותו שוב עם ריפים של הבי מטאל בפריטת שמיניות ושירת דוד ד'אור בסי פארט ואילו "Recipe for Eternity" הסוגר והדרמטי הוא ה- "Street Spirit" של האלבום וכל מילה נוספת מיותרת.

אחרי שנים של שהיה בצללים נדמה שהגיע הרגע של Solstice Coil. דווקא עכשיו נדמה שמתחיל להיות סביבם קצת רעש מבורך – שלל ראיונות וביקורות חיוביות על האלבום ממשיכים לזרום מכל עבר. הם כבר הופיעו מעבר לים, וכעת הם גם מגובים על ידי Melodic Revolution, לייבל קטן שמאמין בהם. גם פרודיה על Dream Theater בחיפושי המתופף שלהם, שהיתה עשויה בטוב טעם ונועדה כדי לקדם את האלבום החדש, גרמה להייפ לא קטן ביוטיוב והגיעה עד ל-Dream Theater עצמם, שמיד יצרו קשר עם הלהקה והזמינו אותה להפגש.

לאורך כל האלבום יש לי תחושה מרוחקת של דה-ז'ה-וו, שכבר שמעתי את זה קודם, בקטע טוב דווקא – מקום מוכר ונעים ונוח. תחשבו על הסגנון של Porcupine Tree, האווירה האפלולית של Depeche Mode וההשראה של Radiohead ותקבלו את Solstice Coil, מודל 2011, אולי עשור אחרי, אך חכמים ומנוסים יותר. זה לא רק החומרים שהשתפרו ואיכות הביצוע, אלא המכלול כולו – הסאונד תפור עליהם, ההפקה תומכת, ההרגשה הכללית היא של עומק ושזה פשוט "שם". כמו כל שלם, גם האלבום הזה אינו מושלם: המבטא קצת מציק לפעמים, עוד קצת ריפים פרוגרסיביים היו יכולים לשדרג את העניינים ומורגשים לי חסרונם של הטקסטים הסבוכים והקסומים מהאלבום הראשון, אבל Natural Causes כל כך נכון ואמיתי שפשוט לא הייתי רוצה שהם יעשו אותו אחרת.