Sonata Arctica – Ecliptica – Revisited 15th Anniversary Edition

Sonata Arctica היא ללא ספק אחת הלהקות האהובות עלי. Ecliptica"" הוא ללא ספק אחד האלבומים שהכי השפיעו עלי, מהמון בחינות. מדובר באלבום היחידי שנשאר ברשימת ההשמעה שלי במלואו מהיום ששמעתי אותו בפעם הראשונה, לפני מספר שנים לא מבוטל, ועד היום. בגלל כל האהבה שלי לאלבום הזה כמובן שהתרגשתי לראות את המהדורה המחודשת המציינת 15 שנים לאלבום המקורי. כשקיבלתי את הדיסק, לקח לי כמה שניות להבין את גודל האירוע, אבל כשהבנתי קרעתי מיד את העטיפה ולו רק כדי לקרוא מה Tony Kakko, סולן הלהקה, כתב בפתיחה. הוא הבטיח הזדמנות מחודשת להתקרר בצלילים הארקטיים של "Ecliptica", כמו שהוא עושה באוגוסט החם של פינלנד. אין ספק, מה שעוזר לאוגוסט החם של פינלנד, מתקבל אצלי בברכה ביולי החם של ישראל. מילה אחת לפני הסקירה עצמה- היה לי קשה מאוד להתחמק מלעבור על כל השירים, לא יכולתי לוותר על אף אחד, נאלצתי לדבר על כולם.

כל השירים באלבום הנהדר הזה הוקלטו מחדש במטרה ליצור עבור חברי הלהקה חזרה נוסטלגית לאותו אלבום שסחף אחריו כמות מעריצים אסטרונומית כמעט ברגע. אחד הדברים החשובים ביותר לKakko בהקלטות המחודשות היה הורדת הסולמות בחלק מהשירים. כבר בשיר הראשון "Blank File" שמים לב שהורדת הסולמות עשתה לו רק טוב. השירה הצורמנית שלו, שמעולם לא הייתה רעה, פינתה את מקומה לשירה יותר בוגרת, צלולה ונקייה. מדהים לחשוב שהשיר הזה נכתב לפני 15 שנים ובכזאת פשטות תיאר את המרגל החדש שהתיישב לנו בסלון, בתקופה שבה עוד היה צריך לנתק את הטלפון כדי להשתמש בו. נראה שהם הצליחו לחזות במדויק את מה שקרה לעולם בתרבות הפייסבוק שאנחנו מכירים ואוהבים היום. דווקא "My Land", אחד השירים האהובים עלי ביותר, איבד הרבה מהנפח שלו. הסולם המקורי נשאר אבל הצעקות והקולות הגבוהים נעלמו ופגעו מאוד בשיר בעיני. מעבר למחסור בצעקות לא הרבה בו השתנה. המילים, שתמיד אהבתי והתחברתי אליהן, נשארו כמו שהיו בשירה קצת יותר שבורה וכואבת שמתאימה להן מאוד. נראה אבל, שבשיר הזה היה מדובר במעידה חד פעמית, מכיוון שב"8th Commandment" העליות הגבוהות נשארו ורק התעדנו מעט. השיר הפך ליותר בוגר, כועס ומלא רגש. מה שהיה פרץ התרגשות ילדותי שהוביל לכתיבת השיר הזה, השנה במרוצת השנים והפך לכעס אמתי ושלם על החברה כולה. כעס שפעם היה רגעי, היום מגובה בכאב וחוויות קשות, כמעט אבדן האמונה במין האנושי, וכל זה נשמע בשירה.

"Replica" הוא שיר מרגש ומקסים על הגבר שחוזר הביתה מהמלחמה, שיר שריגש אותי בעיקר בזכות המילים, אבל מעולם לא התחברתי לביצוע המקורי שלו. הביצוע המחודש הזה עלה על כל הציפיות. השירה הנקייה של Kakko מצוינת, הגיטרות חלקות ומלאות יותר והרבה מהמעברים השתנו והפכו להיות מרגשים וכואבים כמו שתמיד היו אמורים להיות. הכניסה לסולו, בה הכול הופך להיות מהיר, נשמעה ברגעים הראשונים כמו נפילה קשה. גם החלק הזה השתפר מהר מאוד והיה גם הוא מצוין. בשיר הזה העיבוד כולו השתנה כמעט ללא היכר, ובעיני הוא ללא כל ספק טוב בהרבה מהמקור. מ"Kingdom for a heart" פחדתי מאוד, שיר שהרבה ממנו הוא אותן עליות גבוהות וצעקות שטוני כבר לא מסוגל לבצע. מהשנייה הראשונה הוא הוכיח שאפשר להחליף כמעט, ואת מקומן של הצרחות תפסה שירה נקייה ועדינה שריככה את השיר והפכה אותו להרבה יותר נעים לאוזן. העיבוד כולו השתנה כך שהגיטרות קיבלו מקום חזק יותר מהקלידים, וזה דווקא נשמע לא רע. החלק השקט צמרר אותי לחלוטין והוביל לפזמון כועס וצווחני שכמעט הזכיר את המקור.

פתיחת הקלידים המוכרת והאהובה של "Fullmoon" השתנתה ונוספו לה אפקטים מכל הכיוונים. אותה שירה נקייה שהשתפרה פלאים באה לידי ביטוי גם בשיר היפהפה הזה. הגיטרות הפכו לכבדות וכהות יותר, והאפקטים שמלווים את כלל השיר בקלידים שיוו לו נופך אפל הרבה יותר מהשיר המקורי. לסולו נוספו עוד רבדים ושכבות שלא היו בגרסה המקורית, דבר שהפך אותו למורכב ומעניין הרבה יותר. "Letter To Dana" הוא שיר הדגל של Sonata Arctica, ללא ספק. הוא גם אחד השירים שהכי השפיעו עלי בכל הזמנים, ולא סתם הגיטרה שלי קרויה על שמו. בעיבוד החדש נוספו כמובן אפקטים בקלידים, צליל הגיטרות השתנה והכניסה לבית השני הפכה למעט מהירה יותר. השירה הנקייה של Kakko השתפרה פלאים והפכה למרגשת אפילו יותר, ולכן, אני מניחה, השירה הצורמנית והגבוהה התחילה בשלב מאוחר יותר מאשר בשיר המקורי. כמעט בכל פינה בשיר הזה תוקנו אותם האלמנטים שבעבר כמעט הפכו אותו ל"רגיל" בצורה כלשהי. שינויי קצב קיצוניים, תווים צורמים בסולואים, קולות גבוהים, מקהלות ואפקטים שלא היו בגרסה המקורית הפכו את השיר הזה למרגש בכל הרמות. השיר הבא, "Unopened" תמיד היה בעיני אחד השירים שפספסו את עצמם לחלוטין בגרסה המקורית. מבחינת המילים אפשר בקלות להניח שמדובר בתשובה של אותה Dana למכתבים שנשלחו לה מהבית, ולכן תמיד ציפיתי שיהיה שבור וכואב על אף המוזיקה השמחה. בגרסה המקורית היה בו יותר כעס מאשר כאב וזה תוקן בגרסה הזאת. המלודיה, בעיקר בפזמון, השתנתה ללא היכר והגיטרות קיבלו מקום הרבה יותר מסיבי מהקלידים, דבר ששיווה לכל היצירה הזאת נופך של כאב עמוק, כמו שהיה צריך להיות מההתחלה. החיסרון היחידי של השיר הזה הוא שבאופן מפתיע, הוא נגמר בפייד-אאוט מוזר מאוד יותר מחצי דקה לפני הסוף המקורי.

"Picturing The Past" הוא השיר היחידי באלבום שאני לא מכירה מכל הכיוונים, מעולם לא אהבתי אותו באופן מיוחד. בגרסה הזאת, כמו בכל שאר השירים המחודשים, השתנה משקל הגיטרות והמלודיות של השירה, לא הרבה מעבר לכך. למרות שלא הרבה השתנה השיר הפך למעניין ומסקרן. השילוב המרתק של Kakko בין שירה נקייה לצורמת הפך את כל הביצוע הזה לחודר ומושך את האוזן כך שכמעט אי אפשר שלא להקשיב לו שוב ושוב. ב"Destruction Preventer", הדבר היחידי שSonata עשו היה להירגע. השיר הפך לאיטי יותר, הסולואים נשארו על טהרת הפאוור של פעם אבל בצורה עדינה יותר, וכל הטונים של השירה ירדו. בעיני, דבר מבורך. הדיסטורשן בקולו של Kakko לא נעלם, אלא הפך לעוצמתי הרבה יותר מהסיבה הפשוטה שבגללה כל השירה באלבום ירדה לטונים נמוכים יותר – הוא מסוגל לעשות את זה, וזה אפילו נשמע טוב. השיר האחרון באלבום המקורי, "Mary Lou", פינה את מקומו לטובת גרסת כיסוי ללהקת Genesis. אני לא יכולה להגיד שלא הרגשתי בחסרונו, אבל זה היה נסבל בזכות כל הגרסאות שבוצעו לשיר הזה לאורך שנות הפעילות של הלהקה, בין השאר בגרסה אקוסטית באלבום "Takatalvi" שיצא בשנת 2010. הגרסה של Sonata Arctica לשיר "I Can't Dance" היא חמודה ומעניינת. לי, באופן אישי, יש חיבה מוגזמת לגרסאות כיסוי, אבל מעבר לכך לא מדובר בשיר מיוחד אלא רק סגירה נחמדה לאלבום הנהדר הזה.

יש משהו בSonata Arctica שהופך אותם ללהקה חזקה ומשפיעה דווקא בצניעות שלהם, ובניסיון שלהם לעשות את מה שהקהל שלהם אוהב. הם עושים מה שעושה להם טוב ומקווים שזה יספיק. למזלם, בשביל המון מעריצים, זה אפילו יותר ממספיק. הקהל אוהב אותם וביחד נוצר חיבור חזק שמחזיק את מאזיני הלהקה אדוקים כבר מעל ל-15 שנים. בלי ספק, האלבום הזה הוא הוכחה ניצחת לכך שבני אדם צריכים, בסופו של דבר, להתבגר. Sonata Arctica של היום הם אנשים מנוסים שכבר חוו דבר או שניים בעולם המוזיקה. הם לקחו טקסטים ומוזיקה שכתבו כילדים וחוו אותם שוב כאנשים בוגרים, שאמנם כבר לא מסוגלים לשיר כל כך גבוה או לנגן כל כך מהר, אבל הרגשות שהם מעבירים בשירה ובנגינה הם מבוססים ואמתיים עד דמעות. אין מה לעשות, גם הם הזדקנו, וזה בסדר.