Sonata Arctica – Pariah's Child

כמעט מצחיק אותי לכתוב סקירה על אלבום מטאל שנשמע יותר כמו מחזמר מאשר כמו אלבום רציני. הלהקה הותיקה Sonata Arctica מציינת 15 שנים להיווסדה עם אלבום ש… קשה מאוד להגדיר בשתי מילים. הגיטרות נשארו, אבל משהו השתנה. להקת הפאוור הוותיקה והמוצלחת, לקחה את הדברים למקומות קצת אחרים. יכול להיות, לא בטוח אבל יכול להיות, שבלי הקול הכל כך ייחודי של טוני קאקו, לא הייתי מזהה שמדובר בסונטה שאני מכירה ואוהבת.

Sonata Arctica עברה אין סוף תהליכים ושינויים ב20 השנים האחרונות. רובם הסתכמו בעלייה, במסלול ברור, לאורך ארבעת האלבומים הראשונים. אחרי העלייה הזאת, איזה ניסוי לא ברור בUnia, ומשם פול גז בניוטרל באזור הנוחות שלהם. גיטרות מהירות, תיפוף קצבי ועבודת קלידים נכונה ופשוטה, נתנו ללהקה הזאת מקום בהיכל התהילה של המטאל הפיני. אחד הדברים שאני הכי מעריכה בלהקות, בכלל, הוא עבודה נכונה עם הבאס – כלי שיכול לעמוד על הבמה כמו עציץ, ויכול להוביל ולהחזיק להקה שלמה. עבודת הבאס של מארקו כמעט מתחבאת, ואם לא מחפשים אותה אי אפשר למצוא. אבל, מרגע שמצאת אי אפשר שלא לשים לב לשימוש המדהים שלו בכלי הזה. כל אלו, יחד עם הקול הקלטי של טוני, הם מה שבאמת הופך אותם ללהקה מצוינת.

מאז Unia, בו הם ניסו לחדש ללא הצלחה מרובה, הלהקה שקעה למעין רוטינה- קצת משעממת ולא מרשימה של להקה שיותר קרובה לרוק הקליל מאשר לפאוור מטאל המתפרע. Pariah's Child כולו הוא עוד ניסיון לחדש, להביא לבמה משהו שונה. הוא נפתח בלהיט "The Wolves Die Young", שלא רק מחזיר אותנו אחורה לתחילת דרכה של הלהקה, הוא ממש נשמע כמו כניסה למנהרת הזמן במחזמר על ארץ החורף!

בהאזנה לשירים הראשונים של האלבום, קשה שלא להעלות חיוך על הפנים. מנגינה קצבית וכיפית, שגורמת לך לרצות להתרווח בכיסא ולצפות למה שיקרה הלאה. השיר השני בהצגה הוא הרגע שבו עליתם עם הגיבור לרכב, ויצאתם למסע קסום בלילה מלא כוכבים. או לחלופין, ג'וירייד עם חברים לבית הפנקייק אחרי שלאחד מכם נגמר המלווה. "Take One Breath", שנשמע יותר כמו "Under The Sea" של בת הים הקטנה מאשר כמו שיר מטאל, ו"Cloud Factory" שכבר מעצם השם מרתיע את הקשוחים שבינינו (אל דאגה, השיר עצמו לא מפצה) קצת מביכים. אני, כחובבת ארקטיקה מושבעת, התביישתי כששמעתי אותם. בא לי לקפוץ ולדלג אל העננים.

"Blood" קוטע את רצף הדיסני המבטיח כמעט של האלבום. השירים הבאים לא מחזירים לסונטה של פעם, אלא מגלים עולם אחר של כיוונים מוזיקליים חדשים. הוא, יחד עם "What Did You Do In The War, Dad?", ו"X Marks The Spot" (אמנם שיר קומי, ועדיין, השיר הכי "סונטה" של האלבום בעיני) נותנים את האמירה של האלבום הזה. אם תהיתם, האמירה היא "אין לנו כל כך מה להגיד אבל רצינו לעשות מוזיקה טובה אז תיהנו".

שני שירים לסיום – בלדה רומנטית מקסימה, שנושאת את השם המקורי כל כך "Love", ואחריה שיר סיום של כל כוכבי ההצגה שמתחיל בשקט ופורץ בסערה ומקהלה. כמעט אירוני אבל בטח לא מקרי, שהאלבום מסתיים בשיר שמדבר על משחק בתיאטרון, ומזכיר קצת שיר לא כל כך מוכר המכונה רפסודה בוהמיינית.

Pariah's Child הגיע אלינו כדי לחגוג 15 שנים ללהקה שעשתה כל כך הרבה. הם ניסו לחזור למה שעשו בעבר, והפעם עשו יותר. בהשראת Ecliptica, שהיה מעין אלבום נושא של מלחמות, פרידות, בריחה ופאוור מטאל מהיר, הם הצליחו ליצור אלבום נושא בנושא כלום, שהחביא בתוכו כמעט את כל הרבדים של פאוור וסימפוניק מטאל. כל שיר, כשיר, עומד בפני עצמו עם מילים משלו ולחן משלו. כשמעמידים את כולם ביחד, המילים יוצרות ערימה של שום דבר, בלי כל משמעות מיוחדת. המוזיקה היא זאת שיוצרת בעצמה סיפור שלא קשה להעמיד על במה ולתת לו לדבר בפני עצמו. וזאת, הגאונות.

נ.ב הצלחה שאי אפשר להתעלם ממנה, בתחילת העבודה על האלבום סונטה הבטיחו שינסו לבצע שיר של 10 דקות. "Larger Than Life" עומד על 9:54 דקות, מה שהופך אותו לשיר השני באורכו של הלהקה אחרי "The Power Of One", ועדיין לא מתיש ולא מעיק כמעט בכלל.