Soulfly – Archangel

בימים האחרונים, Udo Dirkschneider הכריז שאחרי שנת 2016 יפסיק לבצע בהופעות שירים של להקת האם שלו Accept. ההכרזה המפוצצת הזו כנראה נובעת מדרישת הקהל לבצע את הקלאסיקות האהובות שוב ושוב בקולו של הסולן המקורי, אולם אחרי 20 שנה ו-15 אלבומים בזכות עצמו, הוא כנראה מאוכזב שזה מה שמעניין את הקהל שלו. בעידן כזה, מוזיקאי כמו Max Cavalera הוא תמיד מבורך. הוא לא שוכח מהיכן בא – אך יודע בדיוק לאן הולך. דואג לבצע תמיד את "Arise" ו-"Refuse/Resist", בין להיטים אחרים של להקת האם שלו Sepultura – אך מספק מוזיקה משובחת, בסגנון הייחודי שלו. Soulfly אותה הוא מתחזק מאז שיצא לדרך חדשה, גיבשה לעצמה סגנון ייחודי שמגיע מאותם מקורות מכסחים של שנות השמונים, ועובר דרך התחנה המכוננת של האלבום Roots בדרכו אלינו. האלבום Archangel ששוחרר לאחרונה הוא ה-11 במספר של הלהקה ומגיע אחרי Enslaved שהפגיז את האוזניים שלנו במהירות שיא, ו-Savages שהוריד כמה הילוכים – כל אחד מהם לשביעות רצוננו.

האלבום נפתח בשני השירים ששוחררו טרם יציאת האלבום, כשהראשון הוא "We Sold Our Souls to Metal", שיר אלים וקצבי ש-Cavalera לא מבזבז בו שנייה. הוא עושה בו את מה שהוא מכיר הכי טוב, מטאל עם תוכן בנאלי ונטול כל מסר שנותן לכולנו בראש. בשיר הנושא "Archangel" הוא ממשיך את אותו קו, אמנם בדרך איטית במידה מסוימת עם תיבול של מלודיה שתשמח את מעריצי Chaos A.D, אבל מאוד בוסרית במובן הטוב של המילה. Soulfly היא להקה ללא גינונים, פשוט עוצמתית עם מנהיג ברור בראשה שיש לו חזון מוזיקלי די קבוע אבל מספק את הסחורה, גם אם לוקח כמה שמיעות להתחבר לחלק מהשירים שלו. יש להניח שהשירים האלו יבוצעו בהופעות ויהפכו כל אחד בדרכו לאבני דרך מודרניות בפנתיאון של Cavalera, כמו "World Scum" מהאלבום Enslaved, למשל.

הבעיה היא שכל האנרגיות האלו מרוכזות באופן כמעט בלעדי בשני השירים הראשונים ולא ממשיכות איתנו הלאה. "Sodomites" ו-"Ishtar Rising" מנסים להמשיך באותו קו אבל לא כל כך ממריאים. קולות הרקע מותחים את הגבול והופכים את כל העסק ליותר מדי דרמטי. אלו מאפילים על הדרייב וחדוות היצירה שיש ל-Cavalera בשיאו, וזו בדיוק הנקודה שבה השירים של Soulfly מפסיקים לעורר עניין. גם תפקידי גיטרה בולטים של Marc Rizzo, החולק עם מנהיג הלהקה חברות ב-Cavalera Conspiracy, אינם בהכרח מספיקים וראיה לכך הוא שיר מס' 5, "Live Life Hard" שנשמע כמו שם לשיר של להקת הארדקור לא מוצלחת מניו-יורק במקרה הטוב, ומזכיר את "You Only Live Once" של Suicide Silence במקרה הרע. כש-Max מיודעינו מתעורר ומנסה לחפש השראה, הוא מוצא אותה בעולמות תוכן של להקות כמו Behemoth (עם קריאות "Baphomet" או "ירושלים נהרסת" בשיר "Bethlehem's Blood") ו-Rotting Christ (עם קריאה בשמם של האל זאוס וחבריו בשיר "Titans"). אפשר לומר שהאלבום מסתיים בקול ענות חלושה מסיבה זו בדיוק, בשיר "Mother of Dragons" ואין צורך להרחיב על הסיבה לכך – הכי היפסטרי והכי משעמם.

אז דווקא ב-2015, שנה עמוסה מאוד לעולם המטאל ורוויה בתוצרים טובים, אחד המוזיקאים הייחודיים בתעשייה, כזה שידוע בחוסר התפשרות על עקרונותיו המוזיקליים – אכזב. אחרי שני אלבומים מוצלחים במיוחד (ואפשר לעלות לרצף של ארבעה עם Conquer ו-Omen, תלוי בטעמכם האישי) הגיע Archangel עם העטיפה המדהימה שלו מתוצרת אלירן קנטור הישראלי, ולא הצליח להגיש מוצר באותה רמת איכות וגימור. אמנם חוץ מהפתיח המעולה ישנו גם "Shamash" המגניב שכן יש בו סולו גיטרה משמעותי, שנשמע חי ומלא עצמה, ולקראת הסוף את "Deceiver" שיהיה כיף לשמוע בהופעה, אבל עיקר האלבום, מבחינה כמותית לפחות, הוא קובץ של שירים בינוניים ומטה. כש-Soulfly תשחרר אוסף ביום מן הימים, לאלבום הנוכחי תהיה תרומה של כמה שירים, שהם בהחלט בולטים לחיוב בקריירה של Soulfly המרשימה גם כך, אבל בנקודה שבה אנחנו נמצאים, ובאופן שבו הם מוגשים לנו כמאזינים, כמות השירים הזו שנמדדת בשלושה-ארבעה די מתקיימת בחלל ריק וחבל.