Soulfly – Conquer

בקושי עברו מספר חודשים מאז ההתקפה האחרונה והנה אנחנו מקבלים עוד כותר מבית היוצר של Cavalera ושות' בע"מ. אם חשבתם לקחת מנוחה אחרי האזנה אינטנסיבית לאלבום של Cavalera Conspiracy, הרשו לי לבשר לכם שזה לא הולך לקרות, כי Max Cavalera לא נח אף פעם, אז למה שאנחנו נוכל? לאחר שסיים לחרוש במות וטבלאות עם אחיו Igor, המצביא מברזיל חוזר עם אלבום חדש של Soulfly, ההרכב הראשי שלו מזה עשור ויותר. מלבד השאלה "איך הבנאדם מסוגל לעשות את זה?", הנושא הבא שעולה לראש הוא האם מדובר באלבום שקרוב ל-4 הראשונים של הלהקה, או במשהו שממשיך את הדרך שהחלה עם Dark Ages, האלבום האחרון של Soulfly.

ובכן, אם אהבתם את הכיוון הת'ראשי והברוטאלי ש-Soulfly לקחה ב-Dark Ages תשמחו לשמוע שזה מה שתקבלו ב-Conquer ואפילו יותר – זאת לצד טפטוף של "מוזיקת היפים" מימיה המוקדמים של הלהקה וגם כמה נגיעות מאד מעניינות מהמזרח התיכון, שאליהן נגיע בשלב יותר מאוחר של האלבום. אך לפני הכל, צריך להבין ש-Max הוא בחור מאד עצבני שכנראה אלבום אחד בשנה לא מספיק לו כדי לשחרר אגרסיות על אנשים וזה בדיוק מה שמשתמע מהשיר הפותח "Blood Fire War Hate". שם השיר אומר כבר הכל, ואל תתנו לפתיחה האפית להטעות אתכם, כי איך שהשירה – החוזרת על אותן 4 מילים – מתגברת, כך גם מתגברת התחושה שזה הולך לכאוב – ואוהו זה כואב.

הגיטריסט Marc Rizzo מומחה הקרטה (על הבמה הוא נותן בעיטות באוויר!), מביא אותה בריפים מהירים ונהדרים, ואילו התיפוף השבטי של Joe Nunez נותן בסיס לאווירה המיליטנטית, אך עצם השתתפותו של אדון David Vincent, הסולן הכעוס של Morbid Angel, היא זו שמכריזה בגדול – מלחמה! משם האלבום נוטה לצד חולני יותר ומעניין לא פחות עם "Unleash", שהוא השיר שאני הכי אוהב וגם השיר שאני הכי שונא באלבום… למה? אין לי מושג, מהצליל הראשון שנשמע כמו איזה חייזר מעונה, תגיעו למסקנה ש-Max הוא אדם חולה בראש. אבל אם ננסה להתעלם מהעובדה הזו, השיר עצמו מציג צד יותר מטאלקוריסטי, הרבה גרוב והופעת אורח נוספת, הפעם של Dave Peters, איש Throwdown, שתורם כאן שירת Pantera לא רעה בכלל. לקראת האמצע "מוזיקת ההיפים" חוזרת, בקטע אמביאנט נחמד מאד שאמנם קצת מוריד את האדרנלין, אך לא לאורך זמן. אנחנו רגילים לשטויות האלה מ-Soulfly.

מה שיפה באלבום, אם אפשר בכלל לומר את המילה "יפה" בלי לחטוף אגרוף לפנים, זה שהוא לוקח את כל מה שהיה טוב ב-Dark Ages ומוסיף לזה עוד מקוריות וגיוון, אם זה בצלילים הזויים, או בהלחנה שאף לוקחת השפעה מלהקות כמו Slayer ו-Napalm Death לרגעים… כן, Max Cavalera חזר למקורות, אך הוא עדיין מצליח להציג משהו חדש ששומר על השם Soulfly. השיר "Paranoia" הוא דוגמה טובה למה שציינתי, עם עבודת גיטרה מעולה וסולואים מחסלים. "Warmageddon" שבא אחריו, נשמע כמו שיר שנכתב איי שם בתחילת שנות ה-90' – עם קטע באס נהדר של Bobby Burns שממשיך משם לעוד הפצצה אטומית. עוד אחד מהשירים האהובים עלי הוא "Enemy Ghost" – מאד Sepultura מצד אחד ומצד שני, מאד Soulfly – עם השילוב הזה אני מוכן לחיות בשלווה, או ליתר דיוק, עם כאב צוואר תמידי.

אם הצד הלירי של האלבום מסקרן אתכם – אף על פי שזה טעות להתייחס למילים באלבומים של Max שמעדיף למחזר כמה שיותר – תמצאו כאן הרבה דמיון למה ששמענו כבר ב-Inflikted של Cavalera Conspiracy (כמו "שאגתו של האריה"), אך בין לבין אפשר להבחין בסוג של הלך רוח שאומר: "תכבשו את הפחדים שלכם ואז תוכלו לכבוש את החיים והמוות" – אחלה מוטו. עכשיו אחרי שכיסינו את זה אפשר לחזור למלחמה עם השיר "Rough" שכשמו כן הוא, מאד מחוספס, עם שאגות ושירה גרונית חזקה מצידו של Max ידידנו. כל שיר נפתח בצורה מעניינת ואיפה שהוא מזכיר לי איזה קטע כזה או אחר ששמעתי בעבר, כך ש-"Fall Of The Sychophants" אולי נשמע מוכר בהתחלה, אבל מהר מאד הוא יתגלה כעוד הצהרת ת'ראש אגרסיבית באדיבותם של חברי הלהקה. כבר הזכרתי את הסולואים הלא נורמאלים של Marc Rizzo? אתם לא מבינים מה הולך פה!

בכלל, אם כבר לא מבינים מה הולך פה… בדיוק לקראת סיום השיר האנרגטי, נכנסת לפתע דרבוקה וקטע אינסטרומנטלי קצר שהזכיר לי את העיר העתיקה בירושלים, עם ניחוח ערבי \ מזרח תיכוני. מה זה Orphaned Land? לא… זה Max Cavalera האינפנטיל שהחליט להקליט צלילים במצריים – לא שפוי כבר אמרנו? "Doom" מתחיל כאילו כלום לא קרה, בזעקה אדירה של Max, כאילו הוא פותח הופעה באצטדיון או שמישהו דרך לו על הרגל – מה שזה לא יהיה, זה מהיר, זה שובר וזה פשוט שיר ת'ראש מעולה (זעקות ה-"Scream Motherfucka!" של Max העלו בי נשכחות מ-Coroner) – רק חבל שהוא מסתיים בקטע "היפים" נוסף של רגאיי, שהפעם ממש לא בא לי במקום, אבל אי אפשר כל הזמן רק לשבור דברים. חשבתם שזה הסוף? ממש לא… "For Those About To Rot" משלב לאורכו צלילי פלמנקו על הגיטרה לצד קטעי באס חותכים, אך הוא מסתיים בקטע מאד "מדברי" שכנראה נלקח מהפסקול של "המומיה" או משהו…

שני השירים האחרונים, "Touching The Void" ו-"Soulfly VI" שוב מעלים זיכרונות מאותם שירים אדירים של תחילת שנות ה-90', אך הם ברובם קטעים אינסטרומנטליים המציגים את היכולת המוזיקלית של חברי ההרכב לצד שימוש בצלילים מאד מסקרנים. למרות שהם יצאו יחסית צמוד, נראה כי ב-Conquer הושקעה הרבה יותר מחשבה מאשר ב-Inflikted ועם מיקס – עליו אחראי מפיק העל Andy Sneap – הכל גם יושב בדיוק במקום. אולי יש כאן כמה קטעים רגועים, "מוזיקת היפים", צלילים אוריינטליים ושאר שיגועים, אבל לשם שינוי אגרסיה היא הצד החזק אצל Soulfly ולכן, אני בהחלט יכול לומר שהוא מומלץ גם לאותם אנשים שחשבו שלא יהיו ללהקה אלבומים שיזכירו את הימים הטובים והכואבים של Sepultura. אל תשכחו, Max Cavalera הוא עדיין אותו ברזילאי עצבני, כך שלא משנה תחת איזה שם הוא מוציא אלבום, הוא בסופו של דבר יגרום לכם לצרוח… או יגרום לכם לחוות כאבים אדירים, רק תבחרו.