Soulfly – Savages

אני לא יודע למה ישבתי לכתוב שוב על Soulfly. במקור תיכננתי לקנות את האלבום החדש, לא לצפות להרבה, להנות עם עצמי ולשמוע אותו מבלי לרדת אל תוך עומקם של דברים ולנבור בו כמו שאני עושה עם רוב האלבומים שאותם אני סוקר. למה היאוש אתם שואלים? ובכן Conquer היה האלבום האחרון של ההרכב שנהנתי ממנו מכל הלב ביחד עם הCavalera Conspiracy שיצא גם באותה תקופה. אבל נראה שמאז מקס קבלרה לא ממש מצא את עצמו וקיבלתי את ההרגשה שהנה עוד אומן נכנס למעגל העצוב של המחזור העייף, ולמרות שהוא המשיך לנסות כל מיני טריטוריות באלבומים שהיו מאז – לכיוו הגרוב היותר איטי ב Omen וגם ב Blunt Force Trauma של Cavalera Conspiracy ולכיוון המטאל היותר אקסטרימי באלבום האחרון של ההרכב אבל התוצאות היו עדיין לא מדהימות מדי. נכון זה אלבומים שנהנתי מהם, אבל גם יכולתי לחיות בלעדיהם והם לא התקרבו לחומר הבאמת מוצלח שעשה אותו קבלרה בעברו הלא כל כך רחוק.

יותר מאכזב מהכל הייתה ההרגשה באלבום האחרון שלקבלרה נגמר הסוס והנה הוא הפך למין שלמה ארצי של מטאל, שמסרב להכיר בכך שהוא עשה את שלו ובמקום כל הפעלים של א.ה.ב הוא ממשיך להוציא את אותו מחזור עייף של כל המילים הנרדפות לדם, רצח, שואה, שנאה וכל מה שנשמע מטאל. אל תבינו אותי לא נכון – World Scum היה אחד השירים הכי טובים שהוא כתב אי פעם, Gladiator היה להיט זהב ו Treachery היה מנה הגונה של מטאל מרביץ. אבל נראה שפרט לכמה שירים עשוים היטב הוא בישל אלבום שהיה לא מבושל בכלל, או שפשוט הכיל שירים שכתובים רע ובחצי כוח. סביבות הסקירה הקודמת חבר הסתלבט עלי שאני וממשיך ומקשיב למחזור של קבלרה שהולך ומשמין ות'כלס חשבתי לעצמי ש Roots נכתב לפני כמעט 20 שנה, Benath The Remains יותר מזה וConquer או Prophecy לא יקרו שוב ואפילו לא Dark Ages. אז בשביל מה אני טורח ועוקב?

אין לי תשובה ודאית מה גורם לי להמשיך ולעקוב אחרי הפרודקטים המוזיקלים של הבחור ולא להניח אותו בצד כמו להקות רבות שויתרתי עליהן במהלך השנים. נכון, את הסקירה הקודמת חתמתי ב "מקס קבלרה ביום רע הוא עדיין מקס קבלרה" או משהו בסגנון. ולמרות שזה מאוד מגונן זה נכון, עדיין כיף לי לשמוע אותו מתעצבן ומריץ שירים זועמים גם אם שמעתי את אותה שיר בהטיה טיפה אחרת או עם סדר אחר של ה Fuck או ה War אני עדיין אהנה כמו שאני נהנה ממאכל טוב גם אם אני אוכל אותו בפעם החמישים מיליון.

ולעניינו, הכנופיה של Max Cavalera התכנסה לה שוב לכבוד אלבום האולפן התשיעי במספר של ההרכב, כשהפעם אין ל Cavalera הרכבים נוספים שבהם הוא פעיל בשנה האחרונה ואת כל האנרגיות שלו הוא השקיע באלבום החדש. אחרי שבאלבום האחרון הוא הביא את הרכש המאוד מוצלח המתופף David Kindkade שעזב את עולם המוזיקה ביאוש לפני כחצי שנה בערך הפעם נכנס בנו Zyon(כן כן ציון, זה שאת הלב הקטן שלו אנחנו שומעים ב Refuse\Resist אךך כמה מהר גדל הילד) לעמדת התופים, וההלהקה הזאת מרגישה משפחתית מאי פעם(חכו כשנגיע לאורחים).

הגיטריסט ויד ימינו אדון Marc Rizzo לא נטש את הספינה, וגם לא הבסיסט הותיק Tony Campos. המעבר של משפחת קבלרה ל Nuclear Blast מ Roadrunner הגוססים השפיע גם הוא, וכל הדברים הללו היו חייבים להשפיע על האלבום ולנטוע בי תקווה שאולי הפעם אני אופתע לטובה.

Bloodshed יצא כסינגל הראשון מהאלבום וכששמעתי אותו לראשונה הוא לא השאיר עלי רושם עמוק פרט לריף הפתיחה החביב והפזמון המוצלח שלו, אבל אחרי כמה שמיעות הפזמון הזה סוחב סביבו את כל השיר במין גרוב מלודי שמתוחזק היטב על ידי Rizzo הגיטריסט ו Igor Cavalera Jr הבן הקטן של מקס שבא לעשות הפרויקט של רביבו עם אבא ואחיו שכזכור מתופף באלבום. Igor מוסיף את צעקות הבן טיפש עשרה שלו בליווי לאבא מקס שמפליא במין קול שפיתח באלבומים האחרונים שהוא אינו הצעקה הרגילה שלו, אלא מין גראול/צעקה גבוה וחלאתית כשבליווי הלידים של Rizzo והסולואים ששזורים במהלך השיר הופכים אותו משיר בינוני לשיר טוב ואפילו טוב מאוד.

לאחר רעשים תעשייתים, אלקטרוניים והמהומים שעוטפים את האלבום גם בהמשך אנחנו מתחילים לקבל מכות כמו שאנחנו אוהבים. Cannibal Holocaust תופס אותך לא מוכן, מלווה בצלילי עמעומים שזולגים מהסיום האיטי של השיר הראשון ועובר מהר מאוד למתקפת תיפוף וגיטרות ת'ראש על פי הספר. Born Again Anarchist ו Never Trust זכו לאח חדש במשפחה, ואנחנו זכינו להיזכר שהנה הבנאדם שכתב את Arise והוא עדיין חי ובועט. Fallen מכיל את הופעת האורח השניה של האלבום בדמותו של Jamie Hanks סולן להקת הדת'קור I Declare War שיושב בשיר כמו כפפה עם השירה הנמוכה והמפלצתית שלו והולך יד ביד עם הטון הסופר כבד של השיר הזה שנע בטריטוריות של מטאל מודרני בצורה מכובדת.

Ayatollah Of Rock ‘N’ Rolla נשמע כשם מטומטם לשיר אפילו בסטנדרטים הלא גבוהים גם ככה של קבלרה, אבל חוק הברזל בשירים של Soulfly אומר שכמה שהשם של השיר דבילי, ככה הוא טוב והשיר הזה מוכיח את זה שוב בהיותו בין השירים הטובים באלבום. הוא נפתח לקול קריינות וליקים חורקים של גיטרה ותופס מהר מאוד קצב בזכות Zyon שמפליא בתיפוף שלו. הילד הזה זכה לכמה מורים מוצלחים מאוד שבין השאר הוא למד מהמתופפים של Soulfly, Bill Ward מ Black Sabbath ועוד חברים של אבא מה שגרם לכך שבגיל 20 הוא אומנם איננו מתופף מבריק ואין לו את הכבדות של Kinkade או המהירות של Nunez המתופף הקלאסי של ההרכב, אבל הוא נכנס בצורה יפה לנעליים של המתופף של Soulfly ועושה את התפקיד שלו בכבוד ולא נשמע כאילו הוא שם כי "הוא הבן של" למרות שבפועל זה כנראה בגלל זה. הפעם האורח שלנו Fallon Neil מהרכב הסטונר רוק Clutch שמגיע למלמל כמה מילים, אבל מי שגונב את ההצגה זה שוב מקס שמפליא בשירה החלאתית ממקודם שנותנת לשיר טקסטורה מעניינת מאוד ביחד עם השירה הגבוהה והטיפה לא קשורה של Fellon. השילוב של השירה ביחד עם הגיטרות של Rizzo יוצרים פה שילוב שלThrash וגרוב מגניבים לאללה שאומנם לא מחדשים אבל מצליחים לרענן את הסאונד של Soulfly. קצת מעיק שהשיר הזה נמתח לעוד דקה וחצי של מין נאום מדוקלם ומיותר אבל גם זה עובר.

Master Of Savagery היה הסינגל השני מהאלבום, והדבר הכי קרוב באלבום לשיר נושא ועם בתור סינגל הוא לא ממש הלהיב באלבום הוא יושב יותר בטבעיות. בהאזנה ראשונה הוא די דומה לשיר הראשון אבל הוא טיפה המנוני ומוצלח יותר. Spiral ממשיך את רוח האלבום עם מסה של גרוב מטאל שמתובל בסולואים ועבודת גיטרות יוצאת מן הכלל של Rizzo בC-PART של השיר שיוצרים בו מין אתנחתא מרעננת רגע לפני שהוא חוזר לפזמון המקורי שלו.

שיר שבע This is Violence כבר הופך את ההאזנה לאלבום למעייפת קצת. מתחילה להתקבל הרגשה שאנחנו נתקלים באותה וריאציה של אותו שיר בפעם השלישית או הרביעית באלבום, ההרגשה הזאת קצת נעלמת עם הסיום הסופר מהיר והמפוצץ שלו אבל עדיין ישנו מין טעם לוואי שחבל שצץ, כי עד כה האלבום הזה הצליח להישמע מרענן ולא רק להשמע כמו מחזור מעיק של החומרים הקודמים של הלהקה. ההרגשה דועכת קצת עם K.C.S שמכיל הופעת אורח של Mitch Harris מ Napalm Death שמוסיף את השירה המפלצתית שלו לעוד שיר טיפה נוסחתי ובנאלי שבזכות הופעת האורח שלו זוכה למימד נוסף.

אני שמח בשביל קבלרה שהוא זוכר את השורשים שלו והוא החליט לעשות עוד שיר לטינו גרוב מטאל בדמות El Comegente שבו הוא מארח בשירה את Tony Camps הבסיסט שלו אבל זה לא מצדיק את ה8 דקות הדי מיותרות של השיר הזה, שגוזר ברובו אך מצליח להצדיק את עצמו עם 3 דקות של מוזיקה אתנית מגניבה וגיטרות ספרדיות, שצובעות את השיר הזה בצורה מעניינת ומחזירה צד נסיוני של Soulfly שקצת נעלם מאז האלבום Dark Ages.

האלבום נסגר עבור רובנו(פרטים בהמשך) בשיר Soulfliktion שהוא כל מה שהיה באלבום בתופסת מודרנית קלה עם טעם של דת'קור ודג'נט בגיטרות. ניסוי מעניין וסוגר מוצלח. מי שהשקיע עוד 20 שקל או 5 דולר או כמה שזה יעלה עבור גרסת הדלוקס יזכה לעוד שני שירים. F**k Reality שהוא B-Side די טיפשי ששווה את ההאזנה רק כי לקראת האמצע הוא מעלה הילוך והופך לפצצה של ת'ראש כיפי שלא נשמע מאז ימי Arise שגורם לך לחשוב שאולי אפילו היה לו מקום באלבום הרשמי. השיר השני הוא הרצועה האינסטרומנטלית התורנית Soulfly IX שכבר הפכה למסורת באלבומים של ההרכב, קטע נחמד שמוציא אותך בהדרגה מהאוירה האגרסיבית של האלבום.

לאחר השמיעה השביעית בערך לאלבום ושמיעה חוזרת לכל האלבומים שקטלתי מקודם אני מקבל קצת פרופורציה. לקבלרה לא ממש נגמר הסוס. אז כן, הוא לא מחדש הרבה. אבל אני מאמין שזה כבר היה ברור לכולנו באלבום הקודם, ובאלבום שלפניו ואפילו ב Prophecy שיצא אוטוטו לפני 10 שנים. מה בכל זאת יש לחפש פה? אם קראתם עד לפה כנראה שהשמות Soulfly ו Sepultura עושים לכם משהו בבטן ואם זה המצב מדובר פה באחד האלבומים היותר מגובשים של ההרכב הזה, ובאחד הגלגולים היותר מוצלחים שלו עד היום. מקס קבלרה עשה את שלו אין לי ספק בכך, אבל אני אמשיך להקשיב לאלבומים שלו כי זה Guilty Pleasure נהדר, ובכל זאת אין שום דבר במטאל שנשמע ממש כמו Soulfly ואת זה אי אפשר לקחת מהם. לקחתי כרגע את ה4 כוכבים של Enslaved ונתתי אותם ל Savages למה? כי אני כתב במטאליסט ואנחנו יכולים לעשות דברים כאלו. אם אתם נכנסתם למטאל כמוני בשביל שיתנו לכם מסה של מוזיקה כבדה בפרצוף, שירדפו אחריכם עם מקצבי תופים פסיכים ושהגיטרות החורכות יענישו אתכם לקול צעקות ואלימות מוזיקלית על דם, רשע ובלאגן אתם צפוים להנות פה. נכון, זה לא האלבום הטוב ביותר של Soulfly, אבל זה עדיין אלבום מטאל נהדר שיבעט לכם בפנים כמו שצריך וגם אם עוד תשמעו כמוהו לא תשכחו אותו בקרוב.