Soundgarden – Telephantasm

ויכוח ישן נושן ביני לבין אחד מכתבי האתר מתעורר בכל פעם שאנחנו מתחילים לדבר על סיאטל. בעוד הבחור טוען שסיאטל היא מולדת הגראנג', אני טוען שמעולם לא היה כזה ז'אנר, גראנג'. מדובר בפיקציה של חברת תקליטים ממולחת, שניסתה לשווק את Nirvana בתור מולידת גל מוזיקלי חדש. שהרי, פרט לאותה Nirvana והרכב בשם Muddhunny, מי ניגן את מה שאנחנו חושבים שהיה הגראנג'? Pearl Jam? נו באמת. PJ פרצה בתור להקת רוק מקורית להפליא, שנשענת על מסורות של גדולות ו-ותיקות ממנה, אבל בשום אופן לא נשמעה כמו Nirvana הידועה. Alice In Chains? בחייאת – AIC הייתה להקת מטאל לכל דבר, ששילבה בין הסטונר המלוכלך לבין השפעות ה-Sabbath הברורות ורוק דרומי. ואז אנחנו מגיעים תמיד ללהקה שעמדה בלב הויכוח – Soundgarden.

Soundgarden הייתה הלהקה הראשונה שחתמה בלייבל העצמאי Sub Pop, שלימים יגלה את קורט קוביין וחבריו. Soundgarden הייתה הלהקה הראשונה שפרצה החוצה מסיאטל (למרות שבמקור היא נוסדה בעיר אחרת בכלל), והכירה לעולם את הרוק המלוכלך שיכבוש אותו כמה שנים מאוחר יותר. Soundgarden הייתה הלהקה שגילתה לעולם את Chris Cornell, אחד הסולנים וכותבי השירים האהובים עליי, שבשנה שעברה הפך עורו ל-Sell Out פאתטי (חפשו את הדעה שלי בנושא אי שם באתר). Soundgarden הייתה הלהקה הגדולה הראשונה של Matt Cameron, אחד המתופפים הגדולים של העשורים האחרונים, וכרגע המתופף הנוכחי של Peral Jam (ששומרת על מעמדה כהרכב האיכותי ביותר שיצא מסיאטל).

Soundgarden היא הלהקה הראשונה שהציגה שילוב מנצח בין מטאל, פאנק, רוק'נרול אינדי מלוכלך, פואטיקה ובוז לחברות תקליטים שלא מצליחות להבין כיצד לשווק אותה. אבל יותר מכל, Soundgarden הייתה בשביל מעריצי הרוק האדוקים מה שאמנות אוואנגרדית היא לחובבי אמנות – ממתק פרטי, הצצה לעולם כמוס ששמור אך ורק למיטיבי לכת, מביני עניין, ובעלי עומק והבנה. אבל בינינו, Soundgarden הייתה גם להקת הופעות משעממת בצורה בלתי רגילה, לא כריזמטית בעליל – למרות ש-Cornell תמיד הצטייר כחביב הבנות, הגיטריסט Kim Thail תמיד נראה כמו איזה פנאט מוסלמי. בנוסף, חלק נכבד מהטקסטים של ההרכב היו חסרי פשר או סתומים מדי, ולעיתים נדמה היה שאנחנו רק מפריעים ללהקה ליצור את הקסם של עצמה, והשירים שלה (בעיקר בתקופה המוקדמת, עד תחילת שנות התשעים) אינם אמורים לבדר אותנו, כי אם להתיש אותנו.

אני זוכר היטב את היום בו שמעתי לראשונה את Ultramega Ok, אלבומם השני, ולא הבנתי מה הם רוצים ממני. הימים היו תחילת שנות התשעים, SuperUnknown המופתי הסתובב בווקמן שלי נון סטופ, וחיפשתי את החומר המוקדם יותר של הלהקה. באותם ימים מושגים כמו "התבגרות מוזיקלית" לא היו חלק מהבנת העולם שלי, ופשוט לא הבנתי מה כל כך רע לחבר'ה האלה מסיאטל, ולמה האלבום נשמע כמו קינת מוות של צעירים בני 25 מצד אחד, וכמו אחד הדברים הכי לא מתקשרים ששמעתי עד אותה תקופה. לימים, Soundgarden הפכה ליקירת המבקרים והמאזינים, ובצדק. שני האלבומים האחרונים של הלהקה היו מושלמים, ללא שום שיר מיותר, ותצוגת תכלית של כתיבת שירי רוק מורכבים ומרגשים כאחד. SuperUnknown ו-Down On The Upside היו כל כך טובים, עד שקצרה היריעה מהלסביר מדוע. ואז, ברעם ביום בהיר, הודיעה הלהקה על הפסקה מוחלטת מפעילות.

12 שנה חלפו, בתולים הלכו לאיבוד, ניקוטין הפך לחלק משמעותי בחיים, שיער הלך והתדלדל, אבל שום מילה חדשה לא נשמעה מהלהקה. Matt Cameron הצטרף ל-Pearl Jam והחזיר לה את הגרוב ושמחת החיים. Cornell שחרר אלבום מופתי, הקים את Audioslave, שחרר אלבום שני בינוני ואלבום שלישי מחפיר ומזעזע. Kim Thail נעלם, ושמועות עקשניות טענו שהוא כותב מוזיקה למשחקי מחשב. Ben Sheppard, הבסיסט שהחליף את Hiro Yamamoto, נעלם לחלוטין. אבל החיים נמשכו. פעם בכמה שנים שוחררה שמועה שהנה זה קורה, ו-Soundgarden מתאחדים.

וכעת, לאחר 12 שנה, זה קורה. תופעת התרבות Guitar Hero הוציאה מהדורה חדשה, שכוללת שיר חדש של הלהקה, וכתוצאה מכך יצא אוסף מטורף הכולל שני דיסקים ו-DVD של קליפים וקטעי הופעות, בתור אקט שיווקי מעצבן במיוחד, קיבלנו גם אוסף מקוצר, הכולל 12 שירים שהופיעו במשחק, כשאחד מהם הוא השיר החדש "Black Rain". אנחנו נדבר היום על האוסף המקוצר, המרגיז והמיותר הזה, ולא על המהדורה המקיפה יותר, שערכה וחשיבותה ברור לחלוטין – מדובר באלבום חובה. לעומתו, האוסף המקוצר, המופיע במהדורת דיסק בודד, הוא חתיכת קנייה מיותרת ומרגיזה.

ראשית, מכיוון שאין בו שום דבר מרגש או מאתגר – שיר חדש בודד לא מהווה סיבה מספיק טובה להוציא מהארנק סכום כסף לא מבוטל. ולצורך הדיון' בניגוד גמור לעמיתיי, אני לא מתרגש מהשיר החדש-ישן הזה. אם אכן מדובר בשיר שהלהקה הקליטה וכתבה אי שם בשנות התשעים, אזי מדובר בשיר בינוני, שברור לחלוטין מדוע לא נכנס לאף אלבום. אם מדובר בשיר חדש לחלוטין, אז הוא מציג להקה שמנסה לשחזר את הקסם שהיה לה לפני עשור ומעלה, ללא הצלחה מרובה. מדובר בסך הכל בשיר חביב, שמזכיר מדוע חטיבת הקצב של Soundgarden הייתה בין המעולות בנמצא, אבל הוא לא מרגש כמו, נניח, "Dusty" מ-Down On The Upside, או השיר שמגיע מיד אחריו באותו אלבום, "Ty Cobb".

שנית, מכיוון שהוא בהחלט לא מכיל את השירים הטובים ביותר של הלהקה, ובכלל, קצת קשה לאגד אלבום אוסף של Soundgarden (ואת זה גילינו לפני כמה שנים, כשיצא אלבום האוסף A Sides, שהיה הרבה יותר מוצלח מהדיסק הנוכחי). "Haunted Down", מה-EP הראשון של הלהקה, מעולם היה כזה שיר מוצלח גם ככה. "Hands All Over" הוא בחירה מוצלחת מתוך האלבום השני, אבל כבר הופיע באוסף הקודם. כמוהו גם "Outshined" ו-"Rusty Cage" מהאלבום השלישי, Badmotorfinger. השיר הרביעי באוסף הוא "BirthRitual", אחד השירים הכי מטעים ברפרטואר של Soundgarden, שהופיע במקור בפס הקול של הסרט "סינגלס" – מדובר בשיר מטאל לכל דבר, שהציג את הלהקה כהרכב מטאל, מה ש-Soundgarden מעולם לא הייתה במאה אחוז.

משם אנחנו עוברים לארבעה שירים מתוך יצירת המופת SuperUnknown, ואחריהם שני שירים בלבד מיצירת המופת השנייה של הלהקה – Down On The Upside. ואז השיר החדש, ואז נגמר. ואני שואל – ברצינות? זה אוסף זה? זו חלטורה שנועדה להכניס עוד קצת כסף לכיסים של מנהלי חברות התקליטים. אפילו דבריו של גיטריסט הלהקה בחוברת האנמית המלווה את הדיסק מתפרשים כמעין התנצלות סמויה המיועדת למי שרכש את האלבום הזה, ולא את הגרסא המקיפה יותר. בקיצור, תעשו לעצמכם טובה. אם אתם לא מכירים את Soundgarden, ומעוניינים להבין מי הייתה הלהקה המעולה הזו, רכשו את אלבום האוסף הקודם, A Sides, המכיל יותר שירים (ובחירות הרבה יותר מוצלחות), או את שני אלבומי המופת האחרונים שלהם, ואז את Telephantasm, בגרסתו המורחבת. אני בטוח שמנהלי חברות התקליטים והמשחקים יסתדרו ללא הרכישה הנוספת והמיותרת הזו. אה, ואתם בטח תוהים לגבי הציון הגבוה היחסית – לעומת הסקירה הקוטלת הזו… נו, מה נעשה, שירים טובים, להקה טובה, נוסטלגיה וכל הג'אז הזה.