Spawn of Evil – Ecstatic Aggressive Behavior

שרצים הם נושא די שכיח בדת' מטאל. מיטיבי הלכת זוכרים את “Satan Spawn” של Deicide ואחרים את “The Wretched Spawn” של Cannibal Corpse. סך הכל, מה כבר יכול להיות יותר מרושע מיצור טמא ומטונף? כנראה שאחת האפשרויות שאדם ממוצע לא היה חושב עליהן היא חבורה של נערים מחדרה. מה שהתחיל כדרך פרודוקטיבית להעביר את הזמן בחופשות סוף השבוע הפך, 15 שנה לאחר מכן, למעצמת דת' מטאל ישראלית. עבודה מאומצת וחמש שנים (כמעט) של אירוע ה"פסטישרץ" הפכו את Spawn of Evil הישראלית לסמל לאולדסקול ולחוסר התפשרות, כמו גם לשם דבר באופן כללי. השירים נאספו לאורך השנים במספר דמואים, אוסף ששוחרר ב-2007, התקן USB ייחודי קצת לאחר מכן ובסופו של יום, באלבום הבכורה Ecstatic Aggressive Behavior שראה אור ממש לא מזמן.

Spawn of Evil טובה במה שהיא עושה ואין מילה אחרת לתאר זאת. האלבום מביא הרבה תוצרים של הלהקה שלוקטו עם הזמן והמיטב שבהם מובא כעת בפנינו. יש שירים שאלבום שאני פשוט מודה שיצא לי לשמוע אותם: כזה הוא “Suffering of the Flesh”, למשל, שנודף ממנו ניחוח עז של חברמניות, של כיף, של אולדסקול אמתי. השירה של אביב הדרי מ-Magor לוקחת את Spawn of Evil רק לכיוונים נבונים ומתאימים.

“Blackout” בתורו הוא ישיר לגמרי ופוגע בול. מצד אחד שואב את הפראיות והמהירות של Napalm Death, מצד שני שולף סולו גיטרה אימתני. גם “Mysterious” די דומה לו, עם אלמנט משמעותי של גרוב.

מה שבאמת הפתיע אותי ב-Ecstatic Aggressive Behavior היא העובדה שלא מעט מהשירים סוטים הצידה מהמסלול הקבוע. מצד אחד תזזיתיות מרשימה בין איטיות Obituary-סטייל למהירות כזו שלא מאפשרת בכלל להבחין בפריטות (ב-“Borders of the Obscene”), מצד שני פריצת גבולות (הכל יחסי, כן?) עם ריפים של ממש, מלודיות ואפילו קלידים, כמעט כמו אלבום הבכורה של Paradise Lost (ב-“Soul Scarification”). אין ספק שהצעד הקיצוני שנקטה בו Spawn of Evil הוא “Brutality of Ignorance”, הנמשך כשבע וחצי דקות ומהווה רבע מהאלבום כולו. שכבות קול, רעשים של גשם, צלילי מארשים ובס שמנה שהופכת הכל למגניב, הם לא בהכרח דברים שהייתם מצפים לשמוע אצל הלהקה, בטח שלא ביחד – אבל זה נשמע מעולה.

בכל זאת, האלבום די מקובע במובן מסוים – בכל הנוגע להפקה. נכון, כולם יודעים מה לצפות מ-Spawn of Evil ועדיין, האלבום נשמע די ביתי, למרות המאמץ האדיר שהושקע בכתיבה. הדוגמא האידיאלית תהיה השיר הפותח “Flames of History” שהוא אולי המלוכלך מבין שירי האלבום, אולם זו גם נקודת החולשה שלו. התיפוף נשמע עמום מכאן ועד לסיום האלבום למעשה והשירה, מטורף וכריזמטי ככל שיהיה מוטי "השרץ" (וזה המון), לא באה לידי ביטוי כמו בהופעות אלא נבלעת לעתים או מוגברת יתר על המידה בפעמים אחרות. בנסיבות האלו קשה לחלץ את הזהות המוזיקלית המגובשת של הלהקה שנמצאת שם ומי שיראה אותה על הבמה בוודאי יבין.

Ecstatic Aggressive Behavior הוא לא מקשה אחת. בחלק מההאזנות הרגשתי שהוא כמעט ארוך מדי בעוד שבחלקן, הרגשתי שחסרים עוד כמה שירים כדי לחשוף את הלהקה במלוא הדרה. בסך הכל אל לנו לשכוח שמדובר ב-15 שנה של עשייה שמתנקזת לחצי שעה של אלבום. הנטייה היא לחשוב שמדובר בטופ-של-הטופ והשירים הם ללא ספק כאלו, אלא שתוספת של ליטוש ובקרת איכות של התוצר הסופי, לא היו מזיקים. כדאי גם לציין ש-Spawn of Evil האמתית היא זו ששוברת מועדונים בתל-אביב ומקומות נוספים פעם אחר פעם ואני יכול גם לראות את הצד בלהקה שרצה להוציא את השירים האלה מהמערכת מתוך הערכה והוקרת תודה לקהל. חוסר עיבוד פה ושם לא מונעים מהאלבום הזה, כלל ועיקר, להישמע נהדר עבור כל מי שדת' מטאל – והסצנה האמריקאית הישנה בפרט – הוא כוס התה שלו.