Spock’s Beard – Octane

27/01/05
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. The Ballet Of The Impact
  2. I Wouldn't Let It Go
  3. Surfing Down The Avalanche
  4. She Is Everything
  5. Climbing Up That Hill
  6. Letting Go
  7. Of The Beauty Of It All
  8. NWC
  9. There Was A Time
  10. The Planet's Hum
  11. Watching The Tide
  12. As Long As We Ride

אחת מהלהקות הבולטות בשנות ה-90 בעולם הניאו-פרוג היא ללא ספק להקת Spock’s Beard האמריקאית. את היכרותי עם הלהקה עשיתי עם השיר Day for Night, שיר מקפיץ וקליל אופייני להלחנה של ניל מורס ודי אופייני ללהקה. יש כאלו שיטענו שהאלבום האחרון של ניל מורס עם הלהקה, Snow, הוא האלבום הכי טוב, יש כאלו שיאמרו ש- V הוא דווקא הטוב ביותר. בכל מקרה, עזיבתו של ניל מורס מסיבות דתיות לא עשתה טוב ללהקה. למרות שהלחנים בתקופתו לפעמים היו צפויים,המילים קיטשיות, הרי שזה היה סמלה המסחרי של הלהקה ואחת הסיבות שגרמו לאנשים לשמוע אותה. באלבום הקודם Feel Euphoria ההלחנה נשמעה מבולבלת, ובעיקר נראה כי הלהקה לא עיכלה ולא הצליחה להיכנס לנעליים הדי גדולות שמורס השאיר בעזיבתו (לחובבי הספורט שביניכם, תנסו לחשוב איך תיראה מכבי ת"א בלי פארקר וארסנל בלי הנרי). דה וירג'יליו שר לא רע בכלל, אך החספוס בקולו של מורס ומשחקי הקולות וההרמוניות הווקאליות בולטים בחסרונם כעת יותר מתמיד.

מעולם לא נמניתי על חסידיה המובהקים של הלהקה, בעיקר מן העובדה שלאחר 2-3 אלבומים קולטים את השבלונה האומנותית שמוכיחה על חוסר ניסיון לאתגר את המאזין, וכלהקה שמתיימרת להשתייך לזרם הפרוג, זה חסרון מובהק.
האלבום החדש שיוצא בסוף חודש ינואר לא עושה חסד עם הלהקה. יש כל מיני אלמנטים שמזכירים לנו את החומר והטוב של הלהקה מהאלבומים הקודמים,מוטיבים סימפוניים, אך רמת הכתיבה פחות משכנעת, יותר מדי בלדות, פחות מדי דומיננטיות של קלידים, חסרון במשחקי קולות ואקפלות, והשתלטות של הגיטרה. באלבום זה Spock’s Beard אפשר לומר נוטשת את ההגמוניה הניאו-פרוגרסיבית שאפיינה אותה באלבומים הקודמים ופונה לעבר כיווני הארד-רוק. למרות ניסיון ההתחזות לאלבום פרוג עם שתילת סוויטה בתחילת האלבום, הרי שהאלבום הזה ברובו הוא לא פרוגרסיבי. הקונספט של הסוויטה "A Flash Before my Eyes" סיפור חייו של אדם שנפגע בתאונת משאית וכל חוויותיו מתגלגלות לפניו, הוא קונספט משומש וממוחזר שרק לאחרונה נעשה בו שימוש באלבום Ayreon – The Human Equation.

השירים שבכל זאת אהבתי לשמוע הם The Planet’s Hum שניתן לזהות בו בחלקו הראשון מורכבות הרמונית אופיינית ל- Gentle Giant, וגם הקטע האינסטרומנטאלי NWC שמבליט את ריו אוקומטו (אין קשר למחבל של הצבא האדום היפני ,קוזו) ואלן מורס, הוא קטע פרוג מטאל למהדרין. בסבב ההופעות הקרוב שיתחיל באירופה בסוף מרץ 2005 , ניק דה וירג'יליו (מתופף הלהקה והזמר הנוכחי) ישיר, כאשר על התופים יהיה ג'ימי קיגאן.

יכול להיות שאחרי 8 אלבומים (וללא ניל מורס בהווה) הגיע הזמן לפרק את החבילה, ולתת למאזינים להתרפק על הנוסטלגיה של הלהקה. בכל מקרה, על המאזינים לעכל את העובדה שניל מורס כבר לא בלהקה, הלהקה הולכת אולי לכיוונים חדשים ולא פרוגרסיביים, ואת המסקנה המתבקשת כל אחד יעשה בעצמו. אני אישית אמשיך ליהנות מאלבומי העבר עם מורס וגם מאלבומי הסולו של מורס שמיועדים לכל אלה שאהבו את תקופתו בלהקה.