Steve Harris – British Lion

קשה לי לחשוב על מישהו שאוהב Iron Maiden ולא התרגש ששמע לראשונה את חיבור המילים Steve Harris British Lion והתחיל להבין שמדובר באלבום סולו של בסיסט הלהקה, המקים, הכותב העיקרי. אני מניח שמההתחלה הייתי צריך לחשוד כששמעתי את השם. איך בדיוק אלבום סולו? האם Harris, שסיפק קולות רקע במקרה הטוב – הפך גם לזמר של ממש? לעומת גיטריסט הלהקה Adrian Smith, שהתחיל כזמר וגיטריסט וגם שר בהרכבים אחרים – Harris מעולם לא היה בקדמת הבימה, אז מה יהיה בתפקיד השירה? וכמובן – השאלה השנייה, איך זה ישמע? האם האלבום יהיה התיקון לחומרים האחרונים של Iron Maiden שהלכו בכיוון יותר פרוג הארד-רוק, עם סאונד מחוספס וגולמי – ויחזיר את המוזיקה לשירי מטאל קצרים וקולעים עם הפקה מלוטשת וברורה? התקוות היו גבוהות, במיוחד כשראיתי את העטיפה המדהימה שעוצבה לאלבום.

ואז התחלתי לשמוע את השירים הראשונים ששוחררו – והמציאות הכתה בי, הסאונד – שוב על ידי Kevin Shirley, היה טיפה פחות מחוספס מזה שב Maiden האחרון, אבל רחוק מלהיות עבודה של Martin Birch, הריפים היו ריפים ממוצעים לחלוטין של הארד רוק, הסולן היה סולן בריטי לא רע, אבל רחוק מלהיות מרשים – ורק נגינת הבס האגרסיבית והבולטת של Harris עצמו הוסיפה זה עניין. או בואו נספר את הסיפור האמיתי, מדובר היה בלהקת הארד רוק בריטית בשם British Lion שחבריה פנו ל Harris שיפיק אותם עוד ב 1992, אבל לפני שהוא הספיק לעשות משהו – הם התפרקו. עכשיו הם חזרו, כשברעיון ככל הנראה של חברת התקליטים – החליטו לתפור את ההרכב כאלבום סולו של Harris, למרות שהוא לא כתב ממש את השירים – שהיו קיימים בצורה די דומה כבר לפני 20 שנה..

התוצאה? סבירה, אבל רק אם תשכחו מהעובדה ש Maiden קשורים בזה איך שהוא.

לאורך רוב השירים מדובר בהארד רוק סביר, לא מעולה, שלא מכיל נגינת גיטרה מרשימה במיוחד או ריפים זכירים במיוחד, החל מ This Is My God המשעמם, שנגינת הבס של Harris רק גורמת לגעגועים עזים יותר לשירה של Dickinson ולא של Richard Taylor חסר הברק, ודרך Lost Worlds הנסחב, ששוב לא מספק יותר מידי ריגוש. Karma Killer מתחיל יותר כבד וגם קצת יותר מעניין, אבל מהר מאד פונה שוב לכיוון חוסר העניין, לא מצליח לסחוב את עצמו לא עם ריף סביר, לא עם פזמון חזק ושוב מאכזב, ורק השיר שאחרי – Us Against The World קצת מציל את העסק. בואו נודה בזה – כל מה שרצינו לשמוע הוא איזה ריף אבוד של Maiden, איזה תזכורת לכך שקנינו אלבום של Steve Harris שבאמת נשמע כמו משהו ש Harris אשכרה כתב – וכאן זה מגיע. הריף ההרמוני של שתי גיטרות מחזיר אותנו לחיקה החמים של הבתולה (למרות שהוא מתכתי משהו..), וגם השירה חסרת העוצמה של Taylor לא מצליחה לקלקל את הפזמון הלא רע, אם רק כל השירים באלבום היו בסגנון הזה.. The Chosen Ones הוא עוד שיר סביר, הפעם בכיוון יותר הארד רוק שנות השבעים, עם ניחוחות Thin Lizzy ו Grand Funk Railroad קלילים, ואם מצליחים מנטלית לברוח מ Harris אפשר אפילו קצת ליהנות מזה.

הבעיה היא לאחר מכן, שכששוב הלהקה פורצת לרשימה של שירים דלוחים למדי ולא ממש מענייינים, שסוגרים את האלבום עם טעם של שנת צהריים קלה. ככל הנראה, גם העטיפה וגם שמו של Harris לא הצילו את האלבום והפכו אותו להצלחה אדירה, זה לעומת ההצלחה המסחרית של The New Frontier, אלבומה האחרון של Maiden שהיה הרביעי של הלהקה בתולדותיה להגיע למקום הראשון במצעד מכירות האלבומים הבריטים. British Lion הגיע למקום ה 39. מסתבר שהבריטים לא תמיד תמימים.