Steven Wilson – The Raven That Refused to Sing (And Other Stories)

Steven Wilson הוא אמן מוערך המוכר בעולם בעיקר מלהקתו העיקרית Porcupine Tree, ובארץ בעיקר מהפרוייקט Blackfield המשותף לו ולזמר הישראלי אביב גפן. את שני ההרכבים הנ"ל אני מכיר היטב כבר שנים, ומאזין להם בתדירות גבוהה. אך בתקופה האחרונה אני סולד מהסגנון מאוד, ומעולם לא ניסיתי להקשיב לאלבומי הסולו של Steven.

עוד לפני שיצא, שמעתי על האלבום The Raven That Refused to Sing (And Other Stories) הרבה מאוד מחברים שהם מעריצים שרופים של כל פיסת יצירה שSteven אי פעם שחרר. אני מראש ביטלתי ואמרתי שזה לא מעניין אותי ואין לי שום כוונה להקשיב לאלבום. אז מה הוביל את היד שלי לקפוץ ולתפוס את האלבום ברגע שמנהל האתר אמר Steven Wilson בפגישת צוות של המטאליסט? עד היום לא ממש ברור לי. אבל אני שמח שעשיתי זאת.

האלבום הוא שינוי משמעותי מכל דבר ששמעתי מ-Porcupine Tree או Blackfield. בניגוד לצלילים ולאוירה הכבדה והקשה שבדרך כלל אופפות את יצירותיו של היוצר הבריטי, באלבום הזה הן מתחלפות במלודיות פרוגיות קופצניות שמאוד מאפיינות את להקות הפרוג של שנות השבעים, כמו Yes או Genesis. עם זאת, השקט, השלווה והדייקנות של כל הצלילים, היא זו שמזכירה למאזין מי כתב את האלבום בסופו של דבר.

השיר הראשון, Luminol, הוא דוגמה מאוד טובה לסגנון החדש שאימץ אליו Steven. שיר של 12 דקות שנפתח בפרוג מקפיץ שמובל על ידי הבסיסט הגאון Nick Beggs, ולאחר מכן נופל לשקט האופייני והמוכר. אבל הדבר הראשון שקופץ לי לראש כשהשיר והאלבום ממשיכים הוא שהאלבום בפרט והסגנון החדש הזה בכלל, הם משהו שעוד לא שמעתי קודם. Drive Home, הוא קצת יותר Steven Wilson קלאסי. איטי ונגרר – אך עדיין מעניין ומרגש, ברמה שקצת מעלה בי זכרונות מתקופות עצובות יותר בחיים. בדיוק מסוג הדברים שלשמוע שירים שנכתבו על ידיו היו עושים לי בתקופת Porcupine Tree.

השיר השלישי, The Holy Drinker, הוא אנטיתזה טוטאלית של Porcupine Tree לטעמי. מאוד קופצני, קצת ביזארי, ובתוספת כלי נשיפה שנותנים לו נופך מאוד מעניין. אבל אל תחשבו לרגע שמדובר בדבר רע, כי זה מבחינתי השיר המוביל באלבום הזה. המוזרות האינטנסיבית שבו גורמת לאיזושהי תזוזה בבטן, אבל מהסוג הנעים. מהסוג המחדש, אבל עם זאת עם טעם של פרוג רוק של האייטיז. The Pin Drop הוא שיר קצת יותר בנאלי לדעתי, שאין סיבה לייחס לו יותר מידי חשיבות. השיר שומר על קו מאוד מסויים, כשהשינוי המשמעותי היחידי שנעשה בו הוא בדינמיקה. ניסיון מעניין, אבל שיר בנאלי אחד מתוך שישה שירים באלבום מרגיש לי קצת כמו פספוס. לפחות הוא השיר הכי קצר באלבום.

השיר The Watchmaker הוא מאוד מעניין, מפני שהוא מציג סיפור על בעל ואשה שמעולם לא היו ביניהם רגשות מהסוה המתפרץ מהאינטנסיבי, אלא רק נוחות בקשר. לאחר 50 שנות נישואין הבעל הורג את אשתו, וזו חוזרת לרדוף אותו. מה שמעניין בשיר מבחינה מוזיקלית, זה שהמוזיקה מלווה את הסיפור באופן מדוייק שעוזר להמחיש את הסיפור. כל חלק בסיפור מלווה במנגינה ובאינטנסיביות המתאימה. שיר הנושא, הוא פחות או יותר הדרך הובה ביותר לסגור את האלבום הזה. שיר מאוד שקט, מאוד קודר ועצוב (זוכרים שאמרתי שהמלנכוליה נטשה כמעט את כל השירים באלבום? אז כאן הכמעט) שמכניס אותנו לאפלוליות מוחו של הדובר. השיר מדבר על אובדן של אחותו הדובר בגיל צעיר מאוד, ועל עורב המגיע לגינתו בסוף חייו. הזקן רואה בעורב סמל לאחותו שאבדה לו, ומתחנן לו שישיר לו, ממש כמו שאחותו הייתה עושה כאשר היה עצוב או מפוחד. הסיום הרך והנוגה של השיר מהווה סיום אדיר לאלבום נפלא.

אבל עם כל זה, קצת קשה להתעלם מעובדה צורמת אחת: האלבום הזה מרגיש קצת אנמי. בין אם זה בלחנים, בין אם בסאונד הכללי, האלבום לא מצליח לסחוב. הוא ממש מעולה אם רוצים ללכת לישון איתו, אבל לי אישית מאוד קשה לשמוע אותו סתם כך באמצע היום. וזה מאוד חבל, כי לאלבום הזה יש פוטנציאל מדהים להיות אחד האלבומים הטובים ששמעתי בחיי.