Storm Corrosion – Storm Corrosion

Mikael Åkerfeldt הוא שם מוכר בזכות עבודתו עם להקת Opeth האגדית, שהצליחה ליצור דבר מה מקורי ומעורר השראה במוזיקה שלה. Opeth, עלי להודות, היא להקה שאני אוהב במיוחד, בזכות הגישה המעניינת שלה ל – Prog Metal קיצוני ומורכב. אהבה זו היא שהובילה אותי להתאכזב מאלבומם האחרון, שהיה מבחינתי נקודה מפנה מיותרת בקריירה שלהם, ולא התבגרות מבורכת כפי שאולי קבע Akerfeldt. כך שלמרות חבירתו ל – Steven Wilson, סולן, גיטריסט ומנהיג להקת Porcupine Tree, שהיה המפיק בשלושה אלבומים מצויינים של Opeth, חששתי שלא אזכה לייצוג הנכון של צידו הרך של האמן הזה, בניגוד למה שקרה ב – Sörskogen שהיה צמד פרוג של עם Dan Swano, או באלבום האקוסטי Deliverance מביתה של להקת האם Opeth.

האלבום הוא בדיוק כפי שניתן לצפות, הוא אלבום Prog/Folk/Rock אווירתי מאד.שימוש נרחב בשכבות אינספור של קלידים נותן תחושה מאד חללית למוזיקה. בניגוד למקובל ב – Prog, כאן המטרה היא לא להציג וירטואוזיות כלית מרשימה, כי אם להשתמש בפלטפורמה המוזיקלית של הסגנון, שהמורכבות והתחכום הם מתכונותיו הבסיסיות ביותר, ככלי לתיאור מפותח וכביכול גם מעניין יותר לנושאים.
ישנו כאן נסיון להעביר תוכן באופן זהיר מאד. המוזיקה נועדה להיות שקטה, ונראה שצמד היוצרים המיומן החליט להשאירה כזו בכל מחיר.
באלבום משתתף המתופף Gavin Harrison, גם הוא מ – Porcupine Tree, שידוע בטוב הטעם שלו כמו גם בוירטואוזיות המדהימה שהוא מגלה על מערכת התופים. אך כאן, בניגוד למוזיקה של PT, בחרו היוצרים לכלול את התופים במקומות מעטים ואסטרטגיים באלבום. כשיש לך מתופף כ – Harrison, שהוא בין גדולי הדור בתחום הזה, ואתה בוחר לתת לו לעבוד בצורה כל כך מנימאלית, אני כמאזין מרגיש פיספוס. נכון, זה לא אלבום בסגנון של להקות האם, שבו המוזיקה מצריכה שיתוף מלא של המתופף בשירים, אך בקטעים שבו הוא אכן שם, העבודה שלו נשמעת מסוייגת וכזו שלא מכבדת את רב האמן שהוא Harrison.

סגנון הכתיבה באלבום כמו מונע משיאים מוזיקליים להתרחש. למרות שזה לא נמנע מגדולים אחרים בתחום, להגיע למוזיקליות מספקת ועניין רב גם כשהמוזיקה עצמה מרוככת ומרגיעה, כאן אני מרגיש שהשירים נמתחים ללא סיבה טובה מספיק, כאילו הלכת את כל הדרך לשם הספורט ולא כי רצית לגלות מה יש בצידו השני של השביל. הקטעים האוירתיים שפוקדים כל שיר, אמנם יש בהם את התוכן הנכון בכדי להשיג את האפקט שלהם, אך נדמה שבשל קיומם גם שאר חלקי השירים הארוכים נמתחים מאד. אותם שטיחי הסאונד תמיד מגיחים מתוך שקט שמרכיב כל כך הרבה מן השירים, וגם העיבודים התיזמורתיים, למרות שרבים מהם יפים ומרגשים למדי, לעיתים מהווים משום מה עמוד תווח שאמור לספק את המאזין, והם חוזרים על עצמם פעמים רבות. התיאבון שלי להפתעות, כמאזין של להקות רבות בסגנון הזה, לא מומש.

בסיכומו של עניין, נדמה לי שהשמות הגדולים שעומדים מאחורי היצירה הזו, והעבר המוזיקלי שלהם אולי הוא זה שהוליד את הלך הרוח שבו נכתבה הסקירה. אולי זו התקווה לשמוע תיקון מוזיקלי לחוויות שעברתי כמאזין של שתי להקות האם שהתאכזב מהכיוון החדש בו הם נקטו, אולי זה הרצון למצוא אותם שוב פורצים גבולות מוזיקליים חדשים בזכות הזנה הדדית של יצירתיות מאת זוג כשרונות שהתאחדו פעם נוספת בכדי ליצור מוזיקה טובה. אמנם רבים ממאזיני שתי הלהקות יהנו להגיד שזהו אלבום שהוא הצלחה מסחררת מבחינה אמנותית ודריסת רגל מבורכת באיזורים שיותר מראוי שיזכו לסקירה ברפרטואר של Akerfeldt ו – Wilson, אך אני עצמי חש שזוהי לא התוצאה שציפיתי לה.