Stormy Atmosphere – Pent Letters

Stormy Atmosphere היא בין הלהקות הוותיקות מאוד בסצינה הישראלית – כבר יותר מעשור שהם ביחד, האלבום הראשון והאיכותי Colorblind כבר חוגג חמש שנים לקיומו וכעת זהו התזמון המושלם להביא לו אח נוסף. כל מי שניסה להיות חלק מלהקה אי פעם בוודאי יודע עד כמה זה לא פשוט להחזיק להקה לפרק זמן של יותר משנתיים, ואין פלא ש-99% מהלהקות המתחילות והמבטיחות פשוט מתות להן מבלי שאף אחד ישים לב. על כן כשלהקה ישראלית, שגם מתפקדת כלהקה לכל דבר (בניגוד לכותב עיקרי אחד וכמה נגנים מתחלפים מסביבו), על אף שינויי ליין אפ, חילוקי דעות וטרדות החיים הרגילות – מצליחה להגיע לשלב שבו היא מצליחה להוציא אלבום ראשון, זו כבר סיבה לתשואות. ועוד יותר כשמדובר באלבום שני, שכן ראינו מספיק להקות שהתפרקו מיד אחרי האלבום הראשון שהוא חוויה מכוננת וקשה לכל הדעות, פשוט כי לא יכלו כבר לסבול אחד את השני אחרי שהיו תקועים יותר מדי זמן בחדר החזרות, או לחלופין הוציאו את האלבום הזה מכל הסיבות הלא נכונות.

אצל Stormy Atmosphere המצב שונה. קודם כל הם הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי: לשרוד כלהקה, לעבור את חבלי הלידה של האלבום הראשון, לא לחטוף מזה טראומה ולהמשיך לאלבום שני. חשוב יותר, האלבום – לא רק שאכן יצא מכל הסיבות הנכונות אלא גם לוקח צעד אחד קדימה. הלהקה הפיקה לקחים, שיפרה את הסאונד הכללי, השקיעה בהפקה ואף עבדה עם מפיק צמוד – ארז יוחנן (Amaseffer) שגם היה איתם בחזרות, עיבד, הקליט וביצע מיקס ומאסטר – על מנת להוציא תוצר סופר איכותי ומרשים שיתעלה על הקודם ויצליח להציב אותם בליגה של הגדולים.

היצירתיות של Stormy Atmosphere, שגם התבטאה באלבום הקודם על ימין ועל שמאל, בכלל פורחת כאן. יש כאן קונספט לא שגרתי וגאוני בעיני: סיפור מעטפת על זוג שנאלץ להפרד לתקופה ארוכה משום שהבחור נשפט לעונש מאסר. כדי להעביר את הזמן אותו בחור מתחיל לקרוא ספרים, ולכן בין שירי המעטפת שזורים שירים שמבוססים כל אחד על קלאסיקה ספרותית אחרת. בחוברת המצורפת הם מופיעים באותיות דפוס, ואילו סיפור המעטפת מופיע באותיות כתיב, כ"פתקים" אותם שולחים בני הזוג אחד לשני. איך נזהה את הספרים עליהם נכתבו השירים? יש שלל רמזים. קודם כל, שמות השירים תואמים לסגנון הספרותי של הספר (Science Fiction, Suspense וכן הלאה). כדי לדעת על איזה ספר מדובר בדיוק יש צופן פשוט שאשאיר לכם לגלות לבד, אבל בתור מישהי שמאוד אוהבת משחקים ספרותיים וחיפושים בין השורות, כל ההשקעה הזאת גם בתוכן וגם בצורה בה הוא מוגש היא ממש חגיגה עבורי. הלהקה אף הגדילה לעשות והצטלמה בספריה ישנה כחלק מקידום האלבום ואף הופיעה בתוכנית בוקר בה דיברו על שבוע הספר.

ה- Theme השולט לא רק מתבטא בתוכן, אלא גם באופי המוזיקלי. האלבום אפל במקצת, לא רגוע ונחמד, אבל רגעי הטירוף בו מאוזנים לעילא. מכל האמוציות שהוא מציג, עושה רושם שהוא יכול להתחבב על כל אחד. גם Colorblind היה די שלם מהבחינה הזו, אבל כאן מרגישים את ידו של יוחנן בהפקה. הכל נשמע הרבה יותר נכון, חכם, קשור אחד לשני, והשילוב בינו לבין Stormy Atmosphere, להקה שתמיד ידעה לתת לכל נגן את מקומו בתמהיל הסופי מבלי להאפיל אחד על השני או לקחת דברים לקיצוניות – פשוט עובד מושלם.

"Afterlight" השיר הפותח, מציג בפנינו את הדמויות. לוקח קצת זמן להתרגל אליו, ולמען האמת הדבר הראשון שקופץ לאוזן זה המבטא של שני הזמרים, תדי שווץ ודינה שולמן. בניגוד ללהקות שהמבטא בהם לא כל כך מציק על אף שהוא קיים, כאן זה מאוד מורגש וצורם. אבל בגדול, זה החסרון הכמעט יחיד שיש לי לומר על Pent Letters, במיוחד בשיר כזה שמציג מוזיקליות עשירה כל כך. "The Way Home" הוא בעצם טראק אווירתי, אוסף של צלילים ומנגינות שמתארות את חזרתה של האישה הביתה לאחר גזר הדין. רדיו במכונית, צלצולים, המולת רחוב… הוא עשוי הרבה יותר טוב מרוב ה"פילרים" בסגנון, ושומעים גם שהוא מספר סיפור, יש בו דרך. קצת מוזר לי לשמוע פילר בסגנון הזה כבר בנקודה כל כך מוקדמת באלבום אבל הנאמנות לקונספט כנראה גוברת על ההגיון כאן. "First Day" מצליח לשדר את האימה של "היום הראשון בכלא". תדי מאוד אמוציונאלי עד לרמה של משחק דרמטי, ממש כמו שאני אוהבת. הליריקה, אותה הוא גם כתב, מעניינת ומושכת אותי לקרוא (מה שכמעט ולא קורה בדרך כלל), היא מספיק "קלאסית" מצד אחד עם צירופי מילים מסקרנים, ומצד שני יש הרבה מהמודרני משולב בה, והתיאטרליות של תדי – לא ברמה מוגזמת אלא כמו מישהו שמספר לך על חוויה מסויימת – מעשירה את השיר מאוד. מה שכמעט לא קורה. הקצב של הגיטרות נותן אווירה אפלה וכבדה, ופה ושם יש גם שבירות משקל מעניינות, בקטנה. וזה רק הולך ומשתפר – "Science Fiction" משלב סאונדים "חלליים" בהתחלה לצד קלידים במנגינות נעימות. השילוב של שני הזמרים נשמע נהדר במעין דו-שיח ביניהם, הלחנים של השירה לא שגרתיים ומרתקים את האוזן, והליריקה פשוט יפייפיה. בניגוד לשם השיר, הוא רחוק מלהיות אלקטרוני או אינדסטריאלי, אלא דווקא רגוע יחסית ומאוד מאוד מלודי. "First Year" מעמיק את האווירה הזו ומזכיר לי בהלך הרוח שלו את החומר הישן של Pain of Salvation, כאילו הייאוש מ- "First Day" הופך לתחושת השלמה וגעגועים עזים.

דווקא "Historical Adventure" (המבוסס על "הרוזן ממונטה כריסטו") הוא לא בין האהובים עליי באלבום, אבל אני יכולה להבין למה הלהקה בחרה אותו כסינגל הראשון כולל קליפ מושקע ויפה שצולם ע"י צלם המגזין גיא פירסט. הוא מרשים מוזיקלית, לא ארוך מדי, מציג בצורה טובה את יכולות הנגנים – גם כלי הסולו וגם חטיבת הקצב, לא שקט מדי, מספיק פרוגרסיב אבל לא ברמה החופרת. בקיצור, הכל מהכל, ועדיין דווקא ה"קצת מזה וקצת מזה" פחות מוצא חן בעיני מאשר בשירים בהם הם מתמקדים באופי אחד מסויים. אני גם פחות אוהבת את סגנון השירה הנשי שלוקח לכיוון אופראי מהיר שכזה ולעיתים קלאסי "מדי", מה שדי מוזר לי באוזן, וגם את הסי-פארט ושינויי המקצב התכופים, כאן ספציפית. זה אולי המקום לציין לטובה את כישורי הגראולינג של הקלידן אדי קראקוב שצפים ועולים גם בשיר הזה וגם בשאר השירים מדי פעם – תוספת מעניינת שלא זכורה לי מהחומרים הישנים.

הפתעה מצפה ב-"The Menippeah" בדמותו של Tom S. Englund, סולן Evergrey וזמר בחסד. השיר קרקסי ומבלבל כמו שהוא אמור להיות, ו- Englund כמובן עושה עבודה מצויינת, למרות שלטעמי היה אפשר להוציא ממנו יותר שכן השיר טוב, אך לא מהווה עמוד תווך חשוב באלבום לטעמי. בנקודה בה נופלים אלבומים רבים – ה"פילרים", דווקא Stormy Atmosphere מצטיינים. בדומה לקטע האווירתי בהתחלה, קטעים אינסטרומנטליים כמו "While" מצליחים להיות גם מספיק אווירתיים, מעין ולס שטני כזה, וגם להציג את יכולות הנגנים – התלהבתי מהתיפוף לאורך האלבום עד שנזכרתי שמדובר בשקד פורמן, ששמו הולך לפניו בתחום.

"Gothic Dread" סיקרן אותי במיוחד מכיוון שמדובר בקלאסיקה אהובה עליי מאוד – "תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר וויילד. ואכן, הוא לא אכזב. מדובר בטראק אפל וכובש בדומה לספר, ולדרמה המתחוללת נוספים גם קולות גבוהים ומפחידים, קטעי דיבור, מקהלות גותיות שנשמעות כאילו נלקחו מסרט של טים ברטון ואווירה כללית של אימה – לא מהלא-נודע אלא מפני עצמך. "Decannary" הקצרצר שובר את התחושות האלה בהצגה של משהו קצת שונה – דינה מאוד טכנית וקלאסית כאן, מה שמספק הפוגה נעימה מאוד, הקלידים חוזרים לנגינה מלודית והמתח מתעמעם, רק בשביל לעלות חזק חזק שוב ב- “Tragic Play”, שם היכולות התיאטרליות עולות אפילו שלב אחד למעלה. הכל כאן מתוקתק, לא רק בכוונה אלא גם בביצוע ובהגשה וזה שיר שהתאהבתי בו משמיעה ראשונה. הקלידים תופסים פיקוד על סאונד האמונדי-מהגיהנום וסוללים דרך למקהלה מטיפה, צחוק שדוני ו.. אמאל'ה, מפחיד!

"Outcome" הסוגר שוב מאוד מזכיר לי את הסגנון המוקדם של Pain of Salvation וכצפוי הוא שם דגש על שירה מתמשכת, strings, אקורדים פתוחים, כמה מוטיבים בסיסיים שמבלי להתפזר יותר מדי מצליחים ליצור סיום יפה, נוגה, מרגש. שיר הבונוס הוא בעצם אוסף ה"מכתבים" שכתבו הדמויות זו לזה – כאילו איגדו את כל שירי המעטפת ביחד אחד אחרי השני. עקרונית זה צעד שנשמע מיותר, אבל התוצאה דווקא מתחברת כל כך יפה לשיר אחד ארוך שמבחינת מבנה מתקשר בצורה מושלמת, כך שלא אכפת לי לשמוע סיכום שכזה גם רגע אחרי שסיימתי את האלבום. למי שרוצה לבחון במה מדובר, תקשיבו לשיר הזה – הצצה נהדרת לאלבום כולו ולהלך הרוח.

עושה רושם ש Stormy Atmosphere גדלו והתפתחו ביחד וכל אחד לחוד. איכויות ההפקה והסאונד כאן פשוט מרשימות, וכמו באלבומי מופת בז'אנר אני מרגישה שאני נמצאת בסוג של מסע איתו. ממש נהניתי רק לשבת ולהקשיב לו, מהתחלה עד הסוף, לא "על הדרך" ולא "למלא זמן פנוי", אלא ממש להתעמק בו ולתפוס בצורה כזו את תשומת הלב שלי זה נדיר מאוד בימים אלה. הלהקה עשתה כמה החלטות טובות ונכונות (החשובה בהן לדעתי היא העבודה עם מפיק צמוד ששזר את כל השירים יחד לאותו הלך רוח). אם את האלבום הקודם אהבתי, Pent Letters מדהים אותי מבחינה מוזיקלית קודם כל, ומבחינה תיאטרלית\אמוציונאלית מיד אחר כך. גם נדיר לראות להקות שקודם כל משקיעות בליריקה ובקונספט ורק אחר כך מתיישבות לכתוב משהו ולקוות שזה יסתדר, ואני מורידה בפניהם את הכובע על הבחירה היצירתית הזו. מבחינת ביצועים – הקלידים והשירה הנשית קיבלו יותר פרונט מאשר באלבום הקודם, ולא הסתפקו בתפקידי אווירה. למרות שהאלבום מצד אחד מכוון-גיטרה עם ריפים שוברים וקצב ו"מטאל", הקלידים מאוד מאוד תורמים בעניין ויש כמה ליינים מעניינים שקפצו לי מיד. כמו באלבום הקודם, עבודת הגיטרות בניצוחו של סטס סרג'נייקו מצויינת ממש, חגיגה לאוזניים – וחטיבת הקצב – מקס מן ושקד פורמן, אחראית להחזיק את הכל בטייטנס מטורף על אף המשקלים השבורים. כל המלודיה הנהדרת והדרמה לא היו אפשריות בכלל אם לא היה לזה בסיס טוב, וכלי הקצב מספקים לא רק תמיכה אלא גם תפקידים מעניינים, אותם לבטח עוד אגלה לעומק בשמיעות נוספות.

גם התוספות הקטנות עושות הבדל גדול – הגראולים פה ושם, המקהלות וקטעי הדיבור, הבחירה ב Englund כזמר אורח, הרמזים הספרותיים בליריקה… זה לא אלבום ששומעים סתם ככה אלא כזה ששואב אותך פנימה וגורם לך לחשוב, מכריח אותך להתעמק בו כי זה חלק מהחוויה שהוא מציע למאזין. אפשר גם לומר ש Stormy Atmosphere פותחים כאן שרשרת של להקות ישראליות שהחליטו לא להתפשר. רק מהאולפן של ארז יוחנן בלבד הולכים בקרוב לצאת עוד חמישה אלבומים של להקות שרצו ללכת על כל הקופה ולמרות העלות, להשקיע לא רק באיכות סאונד והקלטה אלא גם להעזר בשירותי הפקה ועיבוד. תוסיפו לזה גם לא מעט יוצרים קטנים ולהקות ששכרו לאחרונה שירותי מפיקים ומיקס בחו"ל והיד עוד נטויה. לאור כל הנתונים האלה אין ספק ש-2015 תהיה שנה מעניינת מאוד למטאל המלודי עם מבול של אלבומים חדשים בז'אנר, ואלבום נהדר כמו Pent Letters רק מוכיח ששווה לנו לחכות.

הופעת ההשקה של Stormy Atmosphere לקראת האלבום החדש תתקיים בפאפאיטו בר ביום רביעי, 15.10.14.
לינק לאירוע ההשקה