1. No Faith, No War
  2. March of Plague
  3. Be Metal
  4. Dirty Blood
  5. Final Warhead Blast
  6. Nuclear Winter
  7. Spitfire
  8. Face to Face
  9. Fallen One
  10. Thrash 'till Death

מתוך מדבר במזרח התיכון, מוקפים בחול ובסיפורי אגדה מסופוטמיים מיסטיים על יצורים קדמוניים, על דתות נכחדות, על אמת אבודה ועל היסטוריה אנושית עתיקה, כל זאת בעוד צלילי חלילי קנה נושפים ומקצבי תופי העור מהדהדים ברקע, בבירת הנגב של ישראל הלא היא באר שבע צצה בשנת 2004 להקה אחת בשם Strident שהביטה במשפט הזה ממש, נחרה בבוז והחליטה לעשות Thrash Metal. לאחר שבשנת 2010 הוציאה אלבום בכורה, הנה חזרה הלהקה באלבומה השני March of Plague כדי לעשות Thrash Metal מכסח עם הרכיבים הידועים מהמתכון המוכר.

ברגע שהתחלתי להאזין לשיר הראשון No Faith, No War גיליתי שהמציאות מעט מורכבת מכך, זאת היות וצלילי להקת Industrial Metal בסגנונם של Ministry או Rob Zombie מילאו את אוזניי. ממש כמו כשמזמינים מילקשייק ובלגימה הראשונה מגלים שקיבלנו קולה, התגובה הראשונה הייתה של בילבול מוחלט. כמה שניות עברו לפני שהבנתי שמה שנותן את התחושה של הסגנון הזה הוא לא איזה סינתיסייזר, סימפול כלשהו או קטע אלקטרוניקה שנכתב בקפידה בתוכנה ייעודית. מדובר בסאונד תופים שלא מחמיא לסגנון אשר מולבש על גבי תפקיד תופים מטאלי שעשוי נהדר. האגרסיות והדיוק היו שם אבל קיבלו תפנית מרדדת בהפקה. כמעין תגובת שרשרת לעניין, הבס המתכתי כבר לא מרגיש כמו מכה על גבי סדן ובלי מחלקת קצב קיצונית, המרחק של הגיטרות מה-Thrash Metal אל עבר ה-Speed Metal, ה-Industrial Metal ואפילו ה-Glam Metal מצטמצם משמעותית. לקח לי קצת זמן אל תוך האלבום עד שהצלחתי להתגבר על ההפקה הלא מחמיאה ולהתמקד בכוונת המשורר והאמת שזה קצת נתן נפח נוסף.

במקום בו האמנתי שאמצא Thrash Metal חוראני ומוכר איתו אלבום טוב יגמר תוך חצי שעה כי זה בערך הזמן עד שמתחילים לאבד סבלנות (והאשפים של זה הם כמובן Slayer), מצאתי צלילים שהביאו אותי לא רק ל-Kreator או ל-Legion of the Damned, אלא גם ל-Judas Priest, לגירסה פחות חולת נפש של Strapping Young Lad, לשורשים מתוך ה-Hardcore, לנגיעות קלות ב-Death Metal וב-Black Metal ובמפתיע לקאבר אחד ספציפי שעשתה להקת Children of Bodom לשיר Helion של W.A.S.P. אני לא משוכנע שהכיוונים הללו היו כוונת המשורר ושהלהקות שציינתי הן אכן מההשפעות על הלהקה, אך באופן בלתי צפוי נשפך אור נוסף אשר לא איפשר לי פשוט להטביע חותמת "Thrash Metal" ולעזוב את זה ככה. למרות זאת, מי שמסתפקים בפריטות המהירות, ב-"טו פה טו פה" של התופים, בצווחות הסוסים של הגיטרה ובאנרגטיות הטיפוסית, ימצאו את כל אלה בתוך כל אחד מהשירים.

הבריחה הזאת מהמתכון הבסיסי נכונה עבור הלחנים של הלהקה. כשאנחנו מנסים להבין מה המילים שזורק עלינו דמיטרי סמוילוב בצעקות מגורענות, אנחנו רואים שאין הרבה חדש תחת השמש: אנטי-מיליטריזם, אנטי-דת, אלימות, זעם, הרג והילול המטאל נמצאים שם באנגלית פשטנית. כשנביט עמוק יותר פנימה, נמצא קצת דברים שמלווים את חיינו פה כמו התייחסות למלחמה בסוריה או עיסוק בחיילים בני 18. אין לנו פה כתבים של אדגר אלן פו, אבל צורת ההגשה של הרעיונות מעבירה בנו תחושה שעבור נושאים שכאלה לעיתים less is more.

עם שמות כמו אנדריי שפירא על התופים, ארטם אפקישב על הבס ומיכאל שליפוכני על הגיטרה, מוצא חברי הלהקה במזרח אירופה הוא לא תעלומה גדולה ולא מפתיע יותר מדי שקיימים שיירי מבטא זר בעוד חברי הלהקה צועקים יחדיו בכמה pre-chorus-ים או רגעי מפתח לאורך האלבום. גם דמיטרי לא לחלוטין חף ממבטא, אם כי במקרה שלו מעטים הרגעים לאורך האלבום בהם המבטא מורגש באופן שמפריע תחת הסאונד החייתי והזועם שלו. אנצל את ההזדמנות ואומר שלמרות שהתרגלנו כבר לסלוח על טכניקת שירה הלוקה בחסר בסגנונות הללו ושצעקות פאנקיסטיות בעלות גוון אנושי בסגנון Kreator או Annihilator עשו את העבודה, אי אפשר שלא לשבח את טכניקת השירה המטאלית, המודרנית והלא מתפשרת של דמיטרי.
מי שייגשו לאלבום הזה בציפיה למצוא Thrash Metal בסיסי שיודע רק להיות מהיר, מכה וזועם, האלבום הזה לא בהכרח יספק לכם את הסחורה או ימלא לכם את הצרכים. במיוחד כשזה נוגע לתת-סוגה נוסחאתית שכזאת, החופש בו בחרה Strident שלא לדבוק למוֹּכּר ולמוֹכר הוא צעד שאינו חף מסכנה אבל מפגין אומץ ויצירתיות. לטעמי, התוצאה הסופית יצאה מעט מפוזרת ואולי צריך עוד אלבום אחד כדי לגבש חזות מייצגת וייחודית ללהקה בנוף הישראלי (והעולמי), אך אם תצליחו לנתק את הראש מאיך שלמדתם ש-Thrash מחויב להישמע, גם חובבי ה-Thrash המושבעים והאדוקים ביותר אמורים להצליח למצוא את עצמם כאן.