Strident – On The Aim

בב"ש, בירת הנגב נפל דבר! לא מדובר במבצע של שני גמלים במחיר של אחד וגם לא מדובר בפתיחת שדה תעופה בין לאומי חדש מצפון לעיר. Strident, הרכב קטן ויחסית חדש בזירה, שיחרר אלבום באופן עצמאי. לכאורה לא ידיעה מעניינת או מפתיעה, אבל, חכו שתשתמעו את האלבום ואז תבינו על מה מדובר. לא סתם מצוין בעמוד ה-MySpace שלהם כי זהו אחד מאלבומי הת'ראש הישראלים המלאים הראשונים שיוצאים כאן. קודם כל קצת רקע, Strident הוא הרכב של 4 חבר'ה מב"ש שעבר אי אלו תהפוכות מאז שהוקם ב-2004. כיום בלהקה חברים הסולן דמיטרי "Demon" סמוילוב, מיכאל "Mike" שליאפוצ'ני – מנסר ראשי, רומן "Roma" בריקר – בס ודניס "BlacksmithDen" קובליוב בעמדת התופים והארטילריה.

כשהוצאתי את הדיסק מהמעטפה, הופתעתי מאיכות ההוצאה בדגש על העטיפה הקדמית. האדם הוויטרובי תחת כוונת אוחז בידיו מספר פרטי חובה למטאליסט הישראלי המצוי: גיטרה חשמלית, M-16, בקבוק בירה, לבוש מכנסי בצבעי הסוואה וחולצה עם צלב הפוך והכי חשוב Devil's Horns למעלה. הדמות השופצרת הזו נמצאת על רקע עיר הרוסה (למה דווקא לונדון?) עולה בלהבות אחרי הפצצה גרעינית. עטיפה שבהחלט מבטאת את תכני השירים האגורים על הדיסק.

האלבום הוא ת'ראש קלאסי לכל הדעות. ניכרות באופן בולט השפעות של Anthrax ו-S.o.d (סאונד מלא ובולט לבאס ושילוב שלו עם התיפוף) ושילוב השפעות של ת'ראש הגרמני – בסגנון השירה הצווחנית והצרודה (?Destruction). היתרון באלבום הוא הסאונד המודרני – אני לא יודע אם זה בעקבות החלטות של הלהקה או בגלל מגבלות טכניות – אך עדיין יש בסאונד מימד של חספוס ושל פשטות שמשלים את החיבור בין המוסיקה, הליריקה ומהות הלהקה. האלבום נודף כעס, עצבים, אגרסיות שדורשים אלימות טובה וחברותית.

אני מעריך מאוד את חברי הלהקה בגלל נאמנותם לסגנון, האלבום מהווה קפיצת ראש למים מאוד עמוקים וגועשים של מטאל בסצנה המקומית. מרבית הלהקות בארץ שהוציאו אלבום מלא או EP עשו זאת אחרי הרבה שפשוף וגיבוש בהופעות. יכול להיות שאני עד עכשיו הייתי מנותק, אבל לא נתקלתי בשם Strident עד לאחרונה, אך עדיין אני חושב שהחבר'ה היו זקוקים לעוד קצת זמן של גיבוש – לא מהבחינה המוזיקלית, כיוון שהם יושבים מצוין ועובדים היטב ביחד. הבעיה היא הליריקה, אם זה נושאים של שירים, הניסוח, שגיאות או דרך ההתבטאות. להקה שרוצה להגיע לרמה מסוימת ולמצב עצמה כמובילה בז'אנר (ו-Strident בהחלט שם) צריכה למקצע ולדייק בכל התחומים.

לדוגמא, קריאות פוליטיות בגנות הערבים הן מבורכות (בתור אדם שעבודת היום שלו היא בתחום הביטחון), שהרי אזרחי המדינה בחלקם, צריכים להוציא את הראש מהחול ולהריח את החומוס, אבל העברת המסר צריכה להיות יותר מעודנת כדי שהלהקה לא תיתפס כגזענית אלא כפוליטית ואני מתכוון כאן ל-"Who Cares". שירים אחרים דוגמת "Terror", "Prepare To Die" או "Strident" מעבירים הנקודה באופן יותר נכון והולם. עוד לגבי הליריקה: ההשפעות האמריקאיות והגרמניות באות לידי ביטוי גם בתום הכתיבה – "To Beer Or Not To Beer" צריך להיות ההמנון של הלהקה. קטע של 2 דקות שילוב של ת'ראש וקרוסאובר אבל כבד ואגרסיבי יותר דן במרענן הרשמי לקיץ – בירה (לא משנה עם חמה או קרה). אבל שוב, אנגלית קלוקלת פוגעת באיכות השירים וחבל. לסיכום, המון פוטנציאל, 80% ניצול. אני בטוח שעם עוד קצת ליטוש, החבר'ה האלה יכולים לפרוץ החוצה ולשבור כמה עצמות של מטאליסטים בבמות אירופאיות. אלבום מהנה, שובר, אגרסיבי, פשוט ולעניין בלי חוכמות והתחכמויות. ישר כוח!