Switchblade – Heavy Weapons

כפי שכולם יודעים וכמו שאני תמיד אומר, יש לי פינה חמה מאד בלב למטאל ישראלי. כמי שגדל והתעצב מוסיקלית בשנות ה-80' בהן חלמנו להקים את להקת המטאל הישראלית האולטימטיבית היות וחוץ מלהקה או שתיים לא היה מטאל ישראלי, אני רוחש כבוד והערכה ללהקות רוק כבד שמצליחות ליצור בתנאים הבלתי אפשריים כמעט שקיימים בישראל.

עם זאת קשה שלא לציין בצער רב שעד לפני מספר שנים המטאל הישראלי, כפי שניתן לצפות מפריפריה מטאלית לא הביא הרבה איכות לעולם המטאל העולמי. ההפקות היו פשוטות וזולות מדיי, והדגש לא היה על המוסיקה עצמה שלעתים (בלי להזכיר שמות) הייתה מביכה, כולל נגינה ברמה של מתנ"ס ושירה ברמה של מכות חשמל במחלקה פסיכיאטרית.

עם השנים והחשיפה לרוק הכבד הלהקות הישראליות השתפרו מאד, וכיום להקות כמו Orphaned Land, BETZEFER, Amaseffer, Hammercult ואחרות מביאות כבוד בינלאומי לסצינת המטאל הישראלית. עם זאת בעקבות הניסיון הדי מתסכל שצברתי במשך שנים לא מעטות אני תמיד מגיע בספקנות מסויימת להאזנה ראשונה ללהקות מטאל ישראליות. הן תמיד יכולות להפתיע אותי רק לטובה.

וכך היה עם Heavy Weapons של להקת Switchblade. הלהקה קיימת מאז 2005 ועברה שינויים לא מעטים בהרכבה. החל מ-2011 שחררו Switchblade את סינגלים ראשונים שבישרו את האלבום שבדרך, כמו למשל Endless war/Euphoria ו-Metalista. ב-2012 הלהקה התמודדה ב"Wacken Metal Battle" אבל לא הצליחה להעפיל לפסטיבל עצמו. באותה שנה הם הוחתמו על-ידי חברת התקליטים Killer Metal Records והתחילה לעבוד באופן מקיף ומשמעותי יותר על האלבום שיצא ב-2013.

מה שהפתיע אותי ושימח אותי מאד ברמה האישית היא העובדה ש-Switchblade מנגנים Heavy metal שמזכיר ברובו את הרוק הכבד שעליו גדלתי ושאותו הערצתי עד מוות בימי נעוריי. לנוכח שלל הלהקות הישראליות שמנגנות היום (וחלקן בהצלחה רבה) Thrash metal ו-Death metal ומגוון ז'אנרים אגרסיביים וחדשים יותר של מטאל, הנה להקה שנותנת כבוד לרוק הכבד הבסיסי והכל-כך טוב של שנות ה-80' שלדעתי עיצבו את פני הרוק כפי שאנו מכירים אותו כיום, לטוב ולרע. רוק רעשני, סקסי, נושך ובועט אבל גם כזה שכיף לשמוע ולא רק מעורר את הכעסים והזעם שבתוכנו (שזה אחלא בפני עצמו). רוק שאפשר לצחוק ולזיין אתו (סליחה על הביטוי) ולא רק לכעוס ולמחות.
חשוב לי גם לציין ששמחתי מאד לגלות שבסיסה של הלהקה בחיפה. כצפוני אני תמיד שמח לגלות שהפריפריה בה אני חי מצליחה לייצר דברים טובים למרות הקושי האמיתי בריחוק ממרכז ההוויה הישראלי התל-אביבי.

כהרגלי אני אוהב לבחון כל שיר באלבום לגופו:

HEAVY WEAPONS

הגיטרות מנסרות והקצב כמו בתקליטים הקלאסיים של Iron Maiden. משהו בין Running free ל-Aces high. הווקאל נשמע ממש כמו ברוס דיקינסון. גם ההקלטה וההפקה נשמעת כמו בשנות ה-80'. פדריקו טייך נותן את כל הנשמה, הבאס של סשה לטמן נשמע ממש כמו מערכת הקשה והתיפוף של משה סבח מטורף. המלים גם הם מזכירות את המלחמתיות המטאלית של שנות נעוריי בהן רבים משירי הרוק הכבד היו על הרוק הכבד ומלחמתו כנגד "בני החושך" שמנסים להכריתנו.

EUPHORIA

הפראזה המוזיקאלית הראשונה Slayerית לחלוטין, ומתפתחת מהר מאד לסגנון ה-Maiden המאפיין את Switchblade. האווירה, המוסיקה והקצב הם לחלוטין מחווה מושלמת לחבורה הבריטית של חובבי הבירה והכדורגל מדרום לונדון. קטע הסולו הוא הומאז' ל-Powerslave. החבר'ה הישראלים האלו עושים Maiden יותר טוב מ-Maiden. קטע הסיום מזכיר מאד להקה שלא מספיק קיבלה כבוד בארץ ושבה בעצם נבט והתפתח דיקינסון – Samson. גיטרה עם הרבה דיסטורשן, חיתוך מהיר וקצב כפול, מכות חשמל ללב, וכל זה בחמש שניות (חבל שלא יותר). נהדר.

METALISTA

מישהו פה רצה להשתגע קצת בסגנון Motley Crue. קצב קליל וסקסי שמלווה במלים מתאימות. קצת שטותניקיות מעולם לא הרגה אף אחד, במיוחד כשהיא מלווה בדיסטורשן חנוק מעשן סיגריות ואווירה של ריקוד על עמוד. קטעים אתכם.

LOST LOVERS UNITE

פתאום שקט, כמעט רומנטיקה. גיטרה ענוגה שמלטפת את בית החזה דרך עור התוף בצלילים רכים. כך בדיוק היה Dio זצ"ל מתחיל את הקלאסיקות שלו. השיר גורם לי לשקוע לאחור בכסא המשרדי החורק ולחייך בעודי נופל את המצולות החמימים של נוסטלגיה לסלואים שרקדתי בגיל 16 לצלילי הבלדות הסוכרתיות של Don Dokken. מסוג הבלדות שלמרות שמקבלות בשלב מסויים דיסטורשן הן עדיין מתקתקות יותר מכל שיר של מדונה, וגורמות ללב להתכווץ יותר מהלחישה הפזיזה של ג'ורג' מייקל. וכמו בבלדות הטובות ביותר של שנות ה-80' השיר גם הופך לקראת סופו למירוץ רוקיסטי של גיטרות, בס ותופים שמבצעים המנון מלודי כסאחיסטי כמיטב הז'אנר (מישהו זוכר את הסיום של Holiday של ה-Scorpions שתמיד ביאס את ה"לא רוקיסטים" כשפתאום הרס להם את הסלואו באמצע?). יופי של שיר.

THE LOST KINGDOM

וואו. איזה קצב Heavy metal מעולה. אני בלה סקאלה, בוכה מאושר בדמעות בגודל של הראש שלכם!!! אחד מהקטעים האינסטרומנטליים המדליקים ששמעתי בשנים האחרונות. מקצב כבד ומעט אוריינטלי. בא לי לעצום עיניים ולרקוד ריקודי בטן משולבים בהד-בנגינג פה אצלי במשרד ושימות העולם. לא צריך מלים פה כי כלי הנגינה נותנים את הלב. רק מה? כבר נגמר? למה כל כך קצר? מחד נקטע לי באמצע כשיותר מחצי תאוותי בידי, מאידך אולי טוב שלא הפך למריחה בלתי נגמרת. בכל אופן, הייתי שמח לעוד שתיים-שלוש דקות כאלו.

INFERNAL PARADISE

זה מתחיל כמו Judas priest בימים שעוד היה להם שיער ולפני שיצאו מהארון. כועס, המון תופים וגיטרה מעולה בקצב אפל שהולך וגובר ל-Speed metal וחוזר ונרגע, וחוזר חלילה. ממש אפשר להרגיש את האווירה הכבדה שמשתלטת על המוח והלב כשליאור שטיין זועק שהוא מחפש מקלט. איכשהו השיר הזה נשמע לי כמו מפגש פסגה בין ברוס דיקינסון ל-Black Sabbath. אין ספק ש-Switchblade בילו לא מעט שעות בנעוריהם ספונים אל מערכת סטריאו עם רוק כבד מהזן שיצר את הז'אנר ושיודע לנשוך במוח ולהמריץ את זרם הדם לחזה ולרגליים.

CURSE OF THE FATHER, SINS OF THE SON

Twisted Sister פוגשת את בתולת הברזל. Heavy Metal בסיסי וכייפי. הנגינה וירטואוזית, והזמר מביא את היכולות הווקאליות שלו לידי מיצוי. אני מצליח לדמיין אותו כאן עם גלימה וידיים מתנופפות באוויר באווירה מאיימת. שיר מצויין עם קטעי גיטרה שגרמו לי לחייך ולהקפיץ את הראש כמו בגיל 16, ואי אפשר בלי להזכיר את פרזאת הסיום הנהדרת והדרמטית עד קמצוץ פרודיה מטאלית עצמית: " I shall not…I shall not… forget!!!"

INTO THE UNKNOWN

מישהו אמר Metal Church ולא קיבל? אז הנה דוגמא ל-Power metal כמו שאמא הייתה מבשלת. זאת למרות שבשיר הזה הווקאל מזכיר את זה של Iron Maiden באופן מרשים במיוחד. יש פה קטעים שמזכירים לי את הנגינה של Kerry King ואת המקצב של Can I play with madness והכל ביחד. קשה לשים את האצבע באיזו שנייה ובאיזה מיקום וכמה ולמה. אבל יש פה בליל מאורגן והרמוני של המון דברים שמזכירים לי בכל שנייה להקה אחרת או אלבום אחר. אין ספק של-Switchblade יש המון השפעות מוסיקליות, והם יודעים לקחת את המיטב שבהן. ואני? אני אוהב את זה .ממש.

ENDLESS WAR

איזה שיר נהדר. החזיר לי את העונג בהאזנה הראשונה לכל שיר של Helloween שחוויתי בימים בהם עוד הכנתי שעורי בית וחלמתי שאני מינימום Michael Kiske שמחליף נוזלים עם סמנת'ה פוקס (כן, בכל מה שנוגע בבחורות לא הייתי מונוגמי לרוק בלבד…). Power metal מהיר ועצבני שלא היה מבייש את Queensreich בימיה הטובים. מהיר ועצבני כמו שמטאל צריך להיות.

אז כמו שכבר ניתן להבין ממה שכתבתי על השירים עצמם, Switchblade עושה כבוד בעיניי (ובאזניי) לשנות ה-80' של הרוק הכבד, ובמיוחד באופן שלא ניתן להתעלם ממנו ל-Iron Maiden. כל האלבום נשמע ונראה כאילו והוא הוצאה מחודשת לאלבום טוב שהופק ב-1985. אפילו עטיפת האלבום מחזירה אותי לסרטים שאהבתי בנעוריי בשנות ה-80', סרטי פעולה עתידניים כמו "הטורף" של שוורצנגר ו"הנוסע השמיני". סרטים בהם האדם נלחם בחייזרים ומפלצות שנראו כאילו ויצאו מחלום בלהות מתכתי של יוצר מטורף (כמו H. R. Giger למשל). סרטים שתמיד חשבנו שהיו מצליחים הרבה יותר אם היו מלווים בפסקול רוקיסטי יחד עם המוסיקה הקלאסית הדרמטית שלרוב ליוותה אותם.

הבעיה העיקרית שהייתה לי עם האלבום היא בעיה שיש להרבה אלבומי רוק כבד ישראלים לצערי. ישנו פער בין איכות ההקלטה וההפקה של הנגינה לבין זו של השירה. כלי הנגינה נשמעים מעולה, ולעומת זאת השירה נשמעת "ליד". זה קצת נשמע כאילו אני שומע קטעים אינסטרומנטליים במערכת מצויינת ולידי ממש עומד פיזית זמר ששר את ה-vocals. אין אחידות באיכות ההאזנה בין הנגינה לקולו של הזמר. ואין כוונתי לכך שליאור שטיין לא שר טוב. להיפך. ליאור זמר מעולה, לעניות דעתי אחד הטובים שיש במטאל הישראלי. יש לו גוון אופראי ממש בשירה והוא משחק בקול שלו כאילו והיה כלי נגינה ממש. לטעמי ליאור שטיין נותן פייט רציני אפילו למורי ורבי ברוס דיקינסון יבל"א, אבל ההפקה לא עושה עמו חסד. מזל שהוא כל כך טוב שזה פחות מפריע משהיה יכל. מצד שני הפקה שאולי נשמעת קצת ארכאית יתכן ובמידה מסויימת מתאימה ללהקות ולתקופה שהאלבום והלהקה כה נשמעים כמוהן.

לסיכום, אהבתי מאד. כל הכבוד לחבר'ה מ-Switchblade שיצרו אלבום כייפי ומצויין. חייבים לעבוד על ההפקה של הווקאל ואז הכל יהיה מושלם.