Sylosis – Monolith
יש מעט מאד דברים שמרגיזים מטאליסט כמוני. אני יכול לסבול להקות אלטרנטיביות עם פוני מצחיק שמתיימרות להיות להקות מטאל, אני מסוגל לסבול להקות פופ-פאנק שקוראות שהן הארד-קור, ואין לי שום בעיה עם להקות שנשמעות יותר קרובות ל-Nightwish מאשר לכל דבר אחר, אבל רק בגלל שמישהו שם שם קצת לבן על הפנים ומקרקר מדי פעם בקול צפרדעי – הם חושבות שהן Black Metal. אבל אם יש משהו שמציק לי זה, זה שנוגעים לי ב-Thrash Metal. על זה אמרו אמוראים עוד מימי קדם "דחילאת ראבאק, אם זה לא מהיר וחובט, אל תקרא לזה Thrash Metal !" הנוסחה הזו פשוטה, אנשים ! Thrash לא צריך להצמד לסאונד מלוכלך או נגינה מרושלת (אין ספק שאם כל מה שיש לו זה מהירות, וסאונד נקי או נגינה מצוינת אינם מנת חלקו – אז קל לזהות את הז'אנר הרבה יותר), אבל כל מה שמחפשים המטאליסטים חובבי הז'אנר זה שתי העובדות הפשוטות האלה. תעשה את זה מהיר, ותעשה שזה יגרום לי לתת בראש. אני לא צריך לעמוד על ההבדלים. יש מספיק להקות Power Metal מהירות שכל מה שהן גורמות לנו לעשות זה לשיר המנונים או לדלג בשמחה, ויש מספיק להקות טובות וכבדות שאין להן מהירות בכלל. כל השאר מוזמנות להשתמש בתגית ה-Thrash Metal ושימותו הקנאים.
אז לפי ההגדרה הזו – דווקא ל-Sylosis אני נותן את כל הזכות להשתמש בתגית המדוברת. לא, היא לא להקת Thrash Metal. לא "כמעט" ולא נעלים. אבל להבדיל מכל להקות ה-Metalcore שחובקות את עולמה, ובמקום לקרוא לעצמן Metalcore או Groove Metal הן אומרות שהן Thrash Metal כי הם גדלו על Slayer ומישהו השמיע להם לאחרונה Exodus והם הבינו שזה מגניב, אבל צר לי, All That Remains או Threat Signal – אתם לא Thrash Metal גם אם יתהפך העולם. היופי של Sylosis הוא דווקא שם לא מתיימרים לקרוא לעצמם ככה. חברת התקליטים שלהם תקרא לזה איך שהיא תרצה (לרוב תראו אותם תחת הכותרת של Thrash / Death) – אבל זו לא יומרה של הלהקה. ולמרות כל זאת – המוסיקה של Sylosis שואבת כל כך הרבה מה-Thrash שעליו אני גדלתי, שקשה לי לא להתרגש שאני שומע את היצירה שנקראת Monolith.
במהלך 2012 היו מעט אלבומים שריגשו אותי. High On Fire הוציאו אלבום Sludge / Stoner מעולה שבאמת עזר לי לאהוב את הז'אנר הזה מחדש, Dying Fetus ו-Nile הרביצו כל אחת בתחום ה-Brutal Death Metal כמו שזכרתי שהן יכולות עוד משנת 2000, וגם בתחומים עדינים יותר היו להקות כמו Suspyre המצוינת שהוציאה אלבום Progressive Metal נהדר, Gojira ו-Meshuggah עשו את מה שהן עושות הכי טוב, וכנ"ל Testament ו-Overkill – אין לי באמת תלונות, בדיעבד הייתה שנה מצוינת, אך דווקא Sylosis היא זו שריגשה אותי.
הדבר שבולט לי אצל הלהקה הזו היא קודם כל שאין בהן יומרה יוצאת דופן. כן, מדובר במוסיקאים מוכשרים, וביחד עם להקות כמו Revocation או Arsis הן מתעקשות לשמור על סטנדרט נגינה כה גבוה שיגרום ללהקות אחרות מסביבן לחזור לעבודה היום-יומית שלהן, אבל לא פה קבור הכלב.החבורה הבריטית הזו יודעת לכתוב שירים כמו שכתבו אשפי הז'אנר משחר הימים. יש משהו נכון בהתפתחות, בתפיסה האורגנית של כל שיר ושיר – שפשוט קוסם לי כמאזין מטאל, גם עם 15 שנות ותק.
עוד מתחילת האלבום, בשיר Out From Below – הלהקה מראה היטב מה שהיא יודעת לעשות. זה מתחיל עם פתיח אקוסטי שמתגברת למלודיה חשמלית לפני ההתפרצות המתקרבת. Sylosis מצדיעים פה לאורך כל האלבום לאחת מאבות הז'אנר של המטאל כולו, Metallica ולתקופה המורכבת והמהירה שלה לא פחות. Out From Below הוא ה-Battery של Sylosis, ו-Monolith כאלבום הוא יצירת הפאר שלהם עד כה. המהירות שייכת לחלוטין לעולם ה-Thrash Metal, כאילו נשטפה אנגליה בגלי היזע של סן פרנסיסקו של שנות ה-80 המאוחרות, אבל המלודיה שייכת לחלוטין לאנגליה. לא רק Metallica היא השפעה עצומה על הלהקה, כי אם גם Judas Priest ו-Iron Maiden – ובקטע הטוב, דהינו הסולואים ועבודת הגיטרה המובילה. החבר'ה האלה פשוט יודעים מה הם עושים.
Fear The World, השיר העוקב – מקצין עוד יותר את נקודה זו. הריפים פה שזורים אלו באלו כיצירה שהתפתחה מריף מרכזי אחד ולו גדלו כמה ענפים של וארציות, ובמרכזו של השיר חלק מטאלי וחובט שמאט את המהירות – אך לא כדי Groove שחוק, כי אם בדיית מתח מוסיקלית מצוינת. ה-C-Part אולי איננו אחד החלקים הטובים באלבום – אבל בהחלט מציג ארסנל מצוין של כוח נגינתי שקוצר את דרכו מעלה בכוח. גם ב-What Dwells Within הלהקה מרביצה בעיקר בהילוך נמוך יותר, ואף נוסקת בין שירה מלודית לבין סקרימינג כועס ומוצלח.
המאפיינים הבולטים באלבום הם כמובן הנגינה המצוינת והמהירה, שנשענת על ריפים מסורתיים ועל סולואים מצוינים יותר מאשר על תשתית של מטאל מודרני יותר, ולמרות ההפקה הנקייה והמצוחצחת או הכתיבה הכמעט סטרילית הפועלת לפי חוקים ונוסחאות – יש פה התפתחות מוסיקלית מרשימה, שמושתתת על מה שמטאל צריך להיות מושתת עליו : ריפים כבדים ומצוינים, מלודיה מצוינת, ועם אפשר שירה כריזמטית בין אם היא שירה נקייה או גרונית. מן הסתם זה קורץ לחומר ממנו עשויות כל להקות ה-Metalcore באשר הן – אבל Sylosis נשארת איתנה ולא נופלת לקלישאות שכאלה. למרות שמדובר באינטרפרטציה מודרנית, קשה לי לתייג אותן בביטול כ-Metalcore, אם כי Melodic Death Metal שנשען מאד על Thrash יהיה יותר הולם.
ככל שהאלבום מתקדם, נחשפים אנו ליותר ויותר רעיונות מצוינים. The River הוא שיר אווירתי מאד יחסית לנוסחה המקובלת, Paradox הוא שיר פרוגרסיבי ויפיפה, All Is Not Well הוא פצצת מיד-טמפו שנשזרה מהריפים מהם נוצרו להיטי ענק בסגנון Sad But True או Walk – ו-Enshrined הוא הצדעה ענקית לאבות כל מה שיפה במוסיקת מטאל, בין אם זה בשיר עצמו – או בין אם זה אחרי ההמתנה השקטה לנעימה אקוסטית ומלודית כמו בסופו של Perennial Quest של Death, שהיא בלי ספק ביחד עם Metallica, Pantera ו-Judas Priest ההשפעה הגדולה ביותר על הלהקה, ולהבדיל מכל אותן להקות שמתיימרות להחזיק בכאלו השפעות – Sylosis גורמת לזה לעבוד.
מן המסתבר, גיליתי במהלך החודשים האחרונים ש-Sylosis איננה סוד מדינה. יש הרבה חברים שמכירים אותה עוד מאלבומה הקודם – Edge Of The Earth שהיה יסודי ומעולה בתחומו – אך בלי ספק ש-Monolith מתעלה עליו. עם שלושה אלבומים בחיקם, שרק הולכים ומשתפרים – וכבר באלבום השלישי מצליחה Sylosis לשכנע אותי שמדובר באחת מאלבומי המטאל הטובים ביותר של 2012, אני עוד צופה ללהקה הזו עתיד מזהיר, ולהבדיל מ-Prototype שלקח להם עשור וחצי להגיע לאלבום שלישי – הדרייב של Sylosis והנחישות הבריטית הרגילה יעמדו מאד לטובתם. מי שלא מכיר ורוצה לשמוע משהו מצוין ומלודי אך עדיין כבד, חייב לתת ל-Monolith כמה שמיעות. מי שכבר מכיר, בכל מקרה יודע שאני צודק.