Symphony X – Iconoclast

לפעמים צריך לדעת לשחרר. להבין שלהקה היא אורגניזם חי ונושם שיש לו רצונות משלו, ולפעמים הרצונות האלה הם, איך לומר, לא בדיוק מה שבא לך לשמוע. להקה טובה חייבת להתפתח, לגלות את עצמה, ולפעמים שלא מן הנמנע – להשתנות. זה קשה כשמדובר בלהקה שאתה אוהב בדיוק כמו שהיא, ועוד יותר קשה כשמדובר בלהקה שכבר מזמן אצלך בפנתיאון הפייבוריטיות הבלתי מעורער. כך הרומן שלי עם Symphony X – היה לי קשה מאוד עם האלבום הקודם, Paradise Lost, פריצת דרך עבור הלהקה ואלבום נהדר לכל הדעות. כל הדעות, חוץ מדעתי. היה לי קשה לקבל את העניין ש- Symphony X שאהבתי כל כך בזכות המלודיות, העושר המוזיקלי, השירה הנקייה והתזמור – כבר לא בדיוק אותה להקה, אבל אחרי תקופה ארוכה של הלם ניצבות בפניי שתי ברירות: לנסות לאהוב את Symphony X החדשים, או להתכחש לכל מה שהם מוציאים מעתה והלאה ולשכוח שפעם אהבתי אותם. היות ו- Symphony X ממש לא קרובים לדעיכה ואני אוהבת אותם קצת יותר מדי, אני בוחרת באפשרות השניה. אז הנה אני, מוכנה לפתוח את הראש ולהקשיב בצורה אובייקטיבית ל- Symphony X, מודל 2011.

כל מי שמכיר את ההיסטוריה של הלהקה מבין על מה אני מדברת. עם השנים היא נהייתה, ובכן, כבדה יותר. האיזון המושלם לדעתי התבצע ב- The Odyssey, אלבום שמבחינתי יכול להחשב כאחד הטובים ביותר של העשור, כזה שעיצב את התפיסה המוזיקלית שלי ואת הכיוון הווקאלי שלי. היה בו פשוט הכל – מטאל עוצמתי, שירה שמשלבת תפקידים מלודיים מרשימים יחד עם כוח ותעוזה שרק Russell Allen יכול לספק, תפקידי גיטרה מגניבים עם הרבה קריצה לניאו-קלאסי כמו ש- Michael Romeo כל כך אוהב, קלידים שיודעים לנהל דיאלוגים טובים ולהוביל שירים כשצריך ולא רק לתת אווירה. בעצם, כמעט כל האלבומים של Symphony X עד אותה נקודה היו כאלה, אבל The Odyssey היה השיא. ואז הגיע Paradise Lost, אחרי שתיקה של חצי עשור ופניה לקריירת סולו של חלק מחברי ההרכב, וערבב מחדש את כל הקלפים. זו כבר אינה להקת פרוגרסיב עם המון מלודיות, מקהלות ותזמורים. לא, זו להקת הבי מטאל עם סולן עוצמתי בפרונט, הרבה ריפים מהירים ומינימום קטעי קלידים ואווירה.

קל להבין למה התפנית הזאת הקפיצה את הלהקה בעשר מדרגות קדימה. המעריצים הישנים שלה חיבקו את האלבום החדש בחום וקיבלו אותו כשינוי מרענן, וכמו כן גם נוספו לה המון מעריצים חדשים מסגנונות אחרים, שפרוג מטאל אינו כוס התה שלהם, וכעת יכלו להתחבר לסגנון החדש של הלהקה. תוסיפו לכך את העובדה שלראשונה הם מצלמים קליפ לשיר, אחרי יותר מעשור של עשיה, ואת העובדה שהסולן Russell Allen נהיה כוכב עולה ומבוקש מאוד בשמי המטאל העולמי הודות לעבודתו בפרוייקטים שונים (Aryeon, Jorn Lande), ופתאום כולם מתעניינים בלהקה הותיקה שהצליחה ליצור באזז מחודש סביבה.

את Iconoclast אני כבר מקבלת בעיניים פקוחות, בראש אחר לגמרי, בלי להשוות לאלבומי העבר, ובלי לחפש את מה שכבר אהבתי באלבומים הקודמים גם באלבום הזה. ובניגוד ל- Paradise Lost שהתקבל אצלי ברגשות מעורבים, Iconoclast הוא אלבום פשוט מעולה. מספיק להקשיב לשיר הראשון ותבינו על מה המהומה. מצד אחד, זה מאוד מרמז לעברה של הלהקה – מקהלות, קלידים אווירתיים, אבל במקום שהאלמנטים יעמדו בפני עצמם כמו שהיה עד כה, הם הופכים לליווי בלבד, כאשר הפרונט נכבש בסערת גיטרות מהירות וריפים פסיכדליים סטייל Meshuggah. השירה עוצמתית וכועסת, ופשוט אי אפשר להשאר אדישים לשיר הזה, שמעיף לך את הראש מיד. יותר מזה, הוא מפיל את המאזין ישר לתוך האווירה המטורפת שמכתיב האלבום, מציג קטע ארוך של הפרוגרסיב הישן והטוב שלהם, וכשמגיע ברייק ולאחריו Russell Allen יורק אש – זה כמעט אורגזמי. אם חששתי שרק בשיר הראשון יהיה לי קצת קטעי פרוג, התבדיתי. Iconoclast דווקא כן מצליח לשמור על הקצב המהיר והכבדות שהקודם לו הציג, ועדיין יש כאן את כל מה שאני אוהבת בלהקה ושמשך אותי אליהם מלכתחילה. "The End of Innocence" יכול בקלות לעבור כשיר מ- The Odyssey, כולל נפילות קצביות לשדרוג האווירה, אבל עצבני יותר. "Dehumanized" מרתיח את הדם ומצית את האש בעיניים, שיר שתפס אותי כבר משמיעה ראשונה. הריף המרכזי שלו והשירה המאשימה נצרבים בזכרון. גם סולו גיטרה למהדרין לא חסר כאן, במיטב המסורת של Romeo. גם "Heretic" הרצחני הוא אחד הבולטים בזכות פשטות לצד מורכבות וקטעי פרוג מרשימים, ובסך הכל מזכיר לי מאוד את "The Turning", אחד השירים האהובים עליי ביותר של הלהקה. "Prometheus" משלב קצת אלמנטים אלקטרוניים לצד ריפים אופייניים ל- Dream Theater באלבומים האחרונים שלהם, והפזמון שלו קליל וקצבי, אפילו מיינסטרימי במידה מסויימת. אגב, כמו שאפשר להבין משמות השירים, כל האלבום מודרני בתכנים שלו – אם עד עכשיו הלהקה התעסקה בעיקר בפנטזיה וסיפורי מיתולוגיה, האלבום הזה כולו אנדרואידים, רובוטים ומכונות המשתלטות על כדור הארץ. שינוי מרענן ומתבקש, גם מבחינת ה- Artwork המושקע.

איפשהוא באמצע האלבום אני מרגישה שאני חייבת הפסקה. קשה לי לקלוט ולהכיל את כל הבלגן המאורגן שמתפוצץ לי באוזן, ועדיין אין כאן רגע משעמם. כשאני חושבת שזה מתחיל למצות את עצמו, הם מביאים אותה בעוד ליין מגניב, בעוד סולו, בריף שלא צפיתי. בניגוד למסורת רבת השנים של לשלב לפחות שתי בלדות (או לפחות, שירים שחצי מהם זה בעצם תזמורת), אין כאן שום בלדה, פרט ל- "When All is Lost" הסוגר שהוא פחות או יותר ה- "Accolade" של האלבום. זאת אומרת, מדובר בשמונה שירים מפציצים, ברצף, כשכל שיר שם בולט בזכות עצמו. למרות שתמיד העדפתי את השירים הכבדים יותר של Symphony X על פני השקטים יותר, אני מודה שבאלבום חסרים לי עוד שירים מרגשים כמו When All is Lost"" המדהים שמחזירים את Allen לסגנון השירה הישן והמוכר שלו וטעון בהרבה מלודיות ותפקידי קלידים אווירתיים שאפשר ללכת איתם לאיבוד. עוד שניים כאלה והאלבום היה מאוזן להפליא לטעמי.

לסיכום, ברגע שמבינים ש- Symphony X אולי לא שינתה ליין אפ, אך היא קצת שינתה כיוון, כבר הרבה יותר קל לאכול אותם. Iconoclast הוא ה- Vulgar Display of Power של Symphony X – הוא פשוט מתנפל עליך כשאתה לא מוכן. זה כמו Black Sabbath בתקופת Dio – לא בטוח שזה יותר או פחות טוב ממה שהיה קודם, אבל זה בהחלט יותר כבד ועוצמתי. זה הילד הרע, האקדח הטעון, זה אלבום שלא קל לשמוע אותו בשמיעה רצופה בהתחלה, כי הוא יותר מדי צועק עליך ומפוצץ אותך באנרגיות שקשה להכיל. Iconoclast עוד צריך לגדול עליי, אבל אני חושבת שזוהי תחילתה, או שמא המשכה, של ידידות מופלאה. התאהבתי בלהקה מחדש, ולמרות שעוד שתי פייבוריטיות פרוגרסיביות שלי הוציאו השנה אלבומים שאי אפשר להתעלם מהם, Iconoclast כרגע הוא מועמד רציני לכתר "אלבום השנה" שלי.