Symphony X – Paradise Lost

יום אחד, לפני כמה שנים, שאלתי את חבריי המוזיקאים מה זה בעצם פרוגרסיב מטאל. כתשובה קיבלתי דיסק. כבר באקורד הראשון נשימתי נעתקה, אפשר לומר. היה זה השיר Inferno של Symphony X, ועד לאותה נקודה לא שמעתי משהו שמתקרב לזה. התאהבתי מיד, וקשות. התחכום, המלודיה לצד המטאל הבועט, היופי והמורכבות של The Odyssey וכמעט כל אלבום שלהם ששמעתי לאחר מכן, שבו אותי עד כדי כך שהיה קשה לי לחזור למוזיקה הפשוטה יותר ששמעתי עד אז.

עכשיו, כמה שנים אחרי, לא מצאתי את עצמי נלהבת לרגל יציאת Paradise Lost. חדורת ציפייה – בהחלט, אך גם ידעתי שיהיה קשה מאוד להתעלות על יצירת מופת כמו The Odyssey, אלבום שנחשב אצלי לאחד האלבומים הטובים ביותר ששמעתי. ואכן קיבלתי את מה שחשבתי שאקבל, ואף פחות מכך: אלבום אמנם כבד ועשוי כהלכה, אבל לא בסטנדרטים שציפיתי לקבל מ Symphony X, שכבר הוכיחו מה הם מסוגלים לעשות. המטאליות של האלבום באה על חשבון המלודיה. קולו המלא והבועט של ראסל אלן, שכבר מזמן אצלי בפנתיאון ה"סולנים שיש ללמוד מהם", כבר לא תיאטרלי כבעבר. הגיטרה של מייקל רומיאו והקלידים של מייקל פינאלה, שהיטיבו כל כך לנהל דיאלוגים מרשימים זו עם זה, חוזרים על עצמם ונשמעים כאילו משהו נשבר בכימיה ביניהם. בגדול? אם היה זה תוצר של להקה אחרת לא הייתם שומעים אותי מצייצת. אבל כשמדובר בלהקה הזו, ציפיתי ליותר.

את Paradise Lost פותחת מקהלה לטינית, טיפוסית ל Symphony X ולז'אנר בכלל. זה אכן מכניס לאווירה מסויימת, אך כבר לא מרגש כמו בפעם הראשונה ששומעים דבר כזה. Set the World on Fire בועט לכל הכיוונים, ועד מהרה מרגישים בשינוי שעבר על הלהקה באלבום הזה: קליט יותר, מהיר יותר, חד יותר. חי, מאוד, בעיקר בזכות נגנים היודעים את מלאכתם וזמר עוצמתי. ההפקה והסאונד פחות לטעמי, היה אפשר להחמיא להם עם סאונד מעט מלא ועמוק יותר, אבל זה מעביר את הנקודה בכל מקרה. בסך הכל שיר שעשוי לגרום להתעלות נפש מסויימת, אופייני לסגנון.

השירים הבאים לא נופלים מכך: Domination עשוי להפוך להמנון של האלבום הזה, עם סטייל (בעיקר מכיוונו של אלן) שלא פוגם ביכולת שלו להתנגן בראש עוד הרבה אח"כ, הליינים מאוד אופייניים ללהקה עם ליקים קורצים בפזמון ונוכחות קלידים מורגשת. כשהוא תופס תאוצה בכיוון אחר עם חסימות מתוחות ואז מיד חוזר לשורשיו כאילו כלום – זה עושה משהו. The Serpent’s Kiss כבר מחוכם יותר, וגם חונך את הקליפ הראשון (העשוי היטב יש לציין) שהלהקה שיחררה אי פעם, ואילו Eve of Seduction ממש לעניין, בגדול קשה לי להבין מה אני עוד רוצה מהאלבום הזה ואולי אני סתם דורשת יותר מדי.

אבל עדיין, לאורך כל האלבום מציקה לי הרגשה שמשהו חסר, שמשהו מאוד לא בסדר כאן. וכשמגיע תורו של שיר הנושא, Paradise Lost, אני מבינה מה הדבר: נשמע שכבר שמענו כאן הכל. שיר הנושא, הדומה יותר מדי ל Communion and the Oracle, יפה אמנם ומרגש, בייחוד בסופו כאשר אלן מוציא את כל התיאטרליות האצורה בו במשפט אחד ומכווץ לי את הלב – אך כל האלבום כולו נשמע כמו אוסף של דברים המייצגים את Symphony X שאוגדו יחד, עורבבו כאשר יחס האגרסיביות גובר על יחס התיאטרליות, ובכלל זה נשמע כמו מיחזור אחד גדול של כל מה שאנחנו כבר מכירים ואוהבים. אחרי שכל אלבום שלהם היה לי הפתעה בפני עצמו, זה צורם. חסרה לי כאן הקלאסה שהצליחה לגרום לי לפעור עיניים, להתרגש, לא לרצות לשמוע שום דבר אחר חוץ מזה. חמש שנים של שקט, היה אפשר לעשות יותר מהפגנה של כל מה שאנחנו כבר מכירים.

בסוף האלבום הליריקה משתכללת. לאורך כולו היא מלאה בתאוות דם, תשוקה ואפלוליות – מסוג המשפטים שגורמים לך לחשוף שיניים ולהרגיש את היצריות שטמונה מאחורי כל הדברים. יש שם לא מעט צירופי מילים שהייתי לוקחת איתי הלאה, אבל בשירים כמו Seven ו- The Sacrifice היא הופכת להיות מופתית ממש. The Sacrifice במיוחד, מהפנט ומרגש, גורם לי להזדהות עם כל מילה, וכשהוא מושר בקולו של אלן – מחוספס מחד, רך מאידך – המילים מקבלות את המשמעות הראויה להן: תאווה מול הגיון, אהבה מול חובה, ונדר אחד שמחפה על הכל.

באלבום Paradise Lost אין את היופי הנוגע שבשירים כמו Candlelight Fantasia, או את המהירות הנוצצת ב Smoke and Mirrors שבאה בשירות היצירה ולא להפך. גם לא את התחכום הקצבי והאציליות שב Awakenings, או את האורצ'סטרה השלמה ב The Odyssey עצמו, שגרם לי להיות מרותקת לסיפור הנפרש בפניי. אל תבינו לא נכון, Paradise Lost טוב ועשוי היטב, סביר להניח שרוב אוהבי הלהקה יאהבו גם אותו, ומכיוון שהוא פשוט וכבד יותר הוא עשוי למשוך גם מעריצים חדשים – אבל הוא לא יצירת מופת. לנוכח The Odyssey, V: The New Mythology Suite, Twilight In Olympus ו- The Divine Wings of Tragedy, כל אחד מהם שלם בפני עצמו ומהווה נושא לויכוח האם הוא הטוב ביותר שלהם – בצל אלבומים כאלה הוא מחוויר.

יהיו שיחלקו עליי, וכל מי שעד עכשיו התלונן שהיה קשה לו להתחבר ללהקה אף על פי שיש להם חומר מעניין – ימצא כאן את מה שהוא מחפש. אם בא לכם את הטאץ' של Symphony X אבל גם לדפוק את הראש, זוהי תשובה מצויינת עבורכם. אותי זה עדיין לא הצליח לרתק לכסא בפה פעור.