Symphorce – Become Death

לפעמים הרבה זה גם יותר מידי, ובאלבומה השישי של Symphorce המשפט הזה הופך להיות דוגמא מוחשית. Symphorce היא חבורת פאוור מטאל מגרמניה שנמצאת בשטח כ-8 שנים ושיחררו לאוויר העולם 6 אלבומי אולפן. Become Death, האחרון באסופה, לוקח את המוזיקה של הלהקה עוד צעד אחד קדימה, בעיקר מבחינת השטח עליו היא מבוססת. מתחילת דרכה כלהקת פאוור, חברינו התקדמו אט אט לכיוון סגנונות אחרים כגון גות', ת'ראש ואפילו דת'. באלבומם האחרון הסלט הנ"ל מגיע לשיאו אך אני חש כי למרות שנזרקו כל המרכיבים הנכונים למיקסר, מפה והלאה משהו לא הסתדר.

Symphorce מציגה בפנינו אלבום חצי אפוי ואם יורשה לי להמשיך את המטאפורה אז אני אוסיף ואומר שהרכיבים המקוריים אפילו לא עורבבו לבלילה אחידה לפני שיצקו אותם לתבנית וזקרו לתנור שחומם יתר על מידה לדעתי. התוצאה היא גוש בצק שבכל פינה שלו מבצבץ אחד מהרכיבים שנזרקו פנימה. בשיר המצוין "In The Hopes Of A Dream" היא עושה פאוור דביק וקליל שמביא לנו את קולו של אנדי פרנק – צלול ורוטט כמו שזכור מהפקות קודמות של הלהקה. מלודיה קלילה וגיטרות מלטפות ושורטות בו זמנית. בשיר אחר היא נשמעת כמו להקת דת' מלודי בתחילת דרכה, עדיין לא שם אבל ללא ספק בכיוון.

דוגמא טובה לכך היא שיר הפתיחה "Darkness Fills the Sky" שמתחיל כמו משהו ש-Into Eternity לא היו מתביישים להכניס לרפרטואר שלהם – אנדי מעבה את קולו ומגרגר בצורה מוזרה אבל הופך שוב למלודי וצורם בפזמון. אני חייב לציין שהשירה בבתים של השיר הזה (ובשירים דומים) בהחלט הרסה אותו קצת מבחינתי – הנסיון הלא מוצלח ליצור שירה כוחנית מזכירה לי דברים ששמעתי בלהקות כמו Sabaton וגם בדברים מוזרים אחרים כמו Emergency Gate, אף פעם לא קיבלתי ווייבים טובים מהאוזניים שלי למשמע הסגנון. לדעתי סולנים עם קול דק לא צריכים לכווץ שפתיים ולהנמיך סנטר רק כדי להישמע "שמנים" יותר – זה גרוע.

אנדי נשמע טוב מאוד בגבוהים, פחות מעניין בנמוכים אבל כל עוד הוא לא מנסה לשמע כמו קירק ווינסטיין (Crowbar) וסולני Sludge אחרים הוא עדיין נשמע טוב, אפילו טוב מאוד. עבודת הגיטרות באלבום עשויה טוב והסאונד העבה והמלא שלהן תורם לתחושת הכובד של האלבום הן בכלליות בהתחשב שמדובר באלבום פאוור בהגדרה הראשונית, והן ביחס להפקות קודמות של Symphorce. ניכר כי הלהקה מנסה לעטות גלימה אפלה וקודרת, גות'ית במעט אפילו, אבל הדבר אינו מתיישב כל כך לטעמי ונראה מאולץ לעיתים קרובות מידי.

גם הליריקה לוקה בחסר מהבחינה הזאת, צר לי אם זה נשמע פלספני אבל טייטלים כמו "Become Death" ,"Death Has Come" ו-"Darkness Fills The Sky" עברו מן העולם דיי בסוף שנות ה-90' כשכל להקות ה-"שטניזם" גילו שהפוזה כבר לא עובדת. מעט מאוד להקות מנסות להמשיך את הגל ונבור בעבר הפחות זוהר של המטאל. אני מדבר על הרכבים כמו Wolf ו-Bewitched שממשיכים לבעוט בגופות, לחלל בתי קברות בחצות, לשיר על סופו המר של המאזין, סופו של העולם כולו באש גיהינום, שדים מעופפים וקלשונות שלופים בידיהם… אני רואה בזה מעט ילדותיות.

וכך "בין שיר" (על בסיס "בין לילה") Symphorce עוברים לת'ראש ושירים כמו "Death Has Come" ו-"Ancient Prophecies" נשמעים כמו שילוב רע בין פאוור לת'ראש בעוד ש-"Inside The Cast" מזכיר לי עבודות גות' של Eternal – לפחות בבתים של השיר. השירה הנמוכה עם הטעם המר-מתוק, לצליל גיטרה בס עמומה, שטיחי קלידים מרוחקים ומקצב תופים בסיסי ברקע… אני רואה אדם, עם עיניים מכוסות, מקלע אוטומטי ביד, צועק ופשוט יורה לכל עבר בלי הבחנה, כדור לימין, כדור לשמאל, לא שוכח לכוון קצת למעלה… הבעיה שהוא מחטיא את כל המטרות.

בשורה התחתונה, מרות שהאלבום מופק בצורה מצוינת, הביצוע מהוקצע ומלוטש והשירים לכשעצמם מכילים לא מעט פנינים מוזיקאליים, מלודיות מעניינות וגם כמה פזמונים המנוניים עם פוטנציאל גדול אצור בהם, למרות הכל, אלמלא הסולן שחוזר בכל השירים הייתי מאמין שזה אוסף של מספר להקות שונות, עדיין זה יכול להישמע כמו להקה עושה מחווה לכל האיידולים שלה יותר משזה נשמע כמו אלבום בעל מוטיב ייחודי.

אז עכשיו יקומו חכמים וישאלו "מה כל כך רע בורסטיליות?" ויטענו ש-"זה נשמע כאילו יש ללהקה הרבה מה להציע והיא לא מקובעת". ייתכן, בהחלט יתכן, אבל אני אטען שאם בוחרים לגוון צריך להימנע לגוון יותר מידי באותו אלבום כי אתה לא מגדיל את נתח השוק שלך אלא מצמצם אותו. אם אני אוהב פאוור אני לא אקנה את האלבום רק בגלל ש-3 שירים מתוך 10 נשמעים כמו פאוור ואו כנ"ל לגבי כל סגנון. אם אתה עדיין רוצה לשלב בין הסגנונות אז הכי חשוב לדאוג לאינטגרציה שלוקה בחסר באלבום הזה.