1. פתיחה
  2. כנען
  3. יעל
  4. חלום ומציאות
  5. עשרים סתווים
  6. מלחמה
  7. רגע המפגש
  8. באוהל
  9. סיסרא
  10. יתד בראש
  11. ההתמוטטות על הארץ

את Systema Teleion אני מלווה כמעט מרגע ההקמה שלהם. אני זוכרת את הופעת הבכורה שלהם, את הראיון הראשון איתם, את ההעלמות שלהם ועכשיו – את החזרה לבמות, חמושים באלבום בכורה. אחרי כמה שנים של חוסר פעילות בלתי מוסבר שגרם לרבים להספיד את הלהקה בתור "עוד אחת שהיתה ונעלמה", Systema Teleion הפתיעו רבים כשבבת אחת שברו שתיקה עם האלבום "יעל וסיסרא". לא ברור לי בדיוק מה הלך שם שכן החומר היה כתוב כבר שנים ואף מנוגן על הבמה – אני רק יודעת שהיו שמועות על הקלטות, היו חילופי זמרות עקב כל מיני הזדמנויות שצצו בדרך, וככל הנראה כל מיני מקלות בגלגלים עיכבו את התהליך. כל זה לא משנה, כי תמיד טענתי שהחומר של הלהקה כל כך מורכב שחייבים לשמוע אותו בצורה מסודרת באלבום, והנה קיבלתי אותו לידי.

עם שם שמרמז על סיפור תנכ"י, Artwork בסגנון שעוצב בטוב טעם ע"י מירי מילמן (System Divide) ועם 11 שירים שכתובים, ניחשתם נכון – בעברית, מי שלא מכיר את הלהקה עלול להתבלבל. שכן Systema Teleion נשמעים מאוד כמו Dream Theater, רק בשפת הקודש. זה מאוד מוזר בהתחלה, אבל מתרגלים לזה די מהר וכשזה קורה זה לא נשמע כל כך מוזר לפתע. עוד נקודה מפתיעה היא בחירת הזמרים – דודי סרוסי (להקת "קוליטיס") ואריאלה עדוי (השתתפה באחת העונות של "כוכב נולד"). שניהם מחזיקים בקול עוצמתי, נכון, אבל הם רחוקים מלהיות זמרי מטאל ונדמה שגם לא זה מה שהם מחפשים בכלל. לדעתי זו דווקא החלטה מעניינת שמוסיפה עוד גוונים למוזיקה שבאלבום, שגם ככה מלאה במליון ואחד צבעים. דווקא השילוב בין המוזיקה המשתנה שנמצאת בלי ספק בז'אנר של הפרוג-מטאל לבין זמרים שלא צורחים, מצטרדים או מנסים להיות קשוחים עושה את כל העסק לנעים יותר להאזנה וקל יותר לעיכול.

הפתיחה התזמורתית היפה מכניסה את המאזין לאווירה בצורה מיידית, גם ללא תזמור מעיק ובומבסטי מדי, ומציגה חלק מהמוטיבים שיושמעו בהמשך – בהחלט מעורר תאבון. למי שלא מכיר את הסיפור, בקצרה – דבורה הנביאה וברק המצביא מתלבטים מה לעשות עם הכנענים שמציקים להם, פורצת מלחמה, דבורה מנבאת שאשה תכריע את המלחמה, הכנענים מגלים שעם ישראל קצת גדול עליהם, סיסרא שהוא ראש הצבא הכנעני בורח לנוח מהקרב ומוצא מפלט באוהל של יעל, אשה משבט נודד שמציעה לו חלב ומקום לישון בו ואז דופקת לו יתד בראש ובכך מסיימת סופית את הקרב. כל הרקע הזה מנסה להדחס ב-15 הדקות של "כנען", בו אנחנו מקבלים סקירה מהירה של האירועים ההיסטוריים, האהבות הנכזבות (שאין להן ביסוס במקורות, אבל חייבים הלא להכניס איזה משהו עסיסי), והסוף המר, או הטוב – תלוי את מי שואלים. דווקא את הסקירה הזו אהבתי פחות מהשירים הממוקדים יותר, גם מוזיקלית וגם בליריקה נדמה שזה מוזר, מתפזר או אולי מרוחק מדי – אבל מה שכן זו אחלה היכרות ראשונית עם יכולות הנגינה והכתיבה המרשימות המוצגות באלבום והמאזין נחשף למוזיקה מעניינת השואבת מהמון מקומות שונים שלא מפסיקה להפתיע אותך.

"יעל" הוא קטע קצר ואינסטרומנטלי מלא בהרמוניות על גבי הרמוניות, אינספור פריטות של גיטרות שנותנות אווירה חלומית ומרגיעה, איזה יופי – ואפילו מקומו של סולו מפוצץ בפיל לא נפקד. משם הדרך ל"חלום ומציאות" די סלולה במקצב בוסה-נובה לטיני שכזה, כל כך מתקתק ורומנטי, שיר האהבה האולטימטיבי בקולה הנעים במיוחד של עדוי ואפילו סרוסי לוחץ כאן פחות, מתחבר לצד אחר, עמוס ויברטו ורך יותר – וכשנכנסים הקלידים אני בכלל נמסה מאושר. "עשרים סתווים" בועט יותר וגם היה זכור לי היטב מההופעות של הלהקה – בעל קצב מהיר, גיטרות שמזכירות בעיקר את Symhpony X, כמה כלים אורקסטרלים ברקע. זה שיר שקל לקלוט בשמיעה ראשונה ולשים עליו את הפוקוס עם מלודיה חזקה בפזמון שרוב הסיכויים שתתקע לכם בראש. יש אפילו שבירה מפתיעה ובלתי צפויה לחלוטין לתוספת עניין, שמזכירה לי חפלה יוונית למען האמת.

הפתיחה של "מלחמה" משלבת ליינים אוריינטלים לא מעיקים יחד עם תחושה של קרב ההולך לפרוץ, ואם יש משהו ש- Systema Teleion יודעים לעשות זה לבנות את המתח. גם מקומם של המסתוריות והחשש לא נפקדים כאן, השירה מושכת את האוזן, בהתחלה לאט ואז זה מתפוצץ עליך, יחד עם ההתפתחות המוזיקלית. הפזמון חזק ועוצמתי ומעורר אי-שקט ולמען האמת אני רוצה להשאר עוד במקום הזה, רק שלפתע אי שם בדקה השישית מתחיל לו קטע חדש ושונה, גם הוא עומד בפני עצמו אם כי לא ברור לי למה הוא מופיע כחלק מהשיר הזה במקום בשיר נפרד שיתן לו את המקום הראוי לו. אוקיי, זה פרוגרסיב, אבל אני שומעת כאן קטע שמאוד סגור על עצמו שחוזר אחר כך בסיום השיר, ואז קטע אינסטרומנטלי מגניב לחלוטין שגורם לראש שלך לעוף למקומות אחרים ומראה לכולם מי הבוס (בניה מוזיקלית מרשימה ויכולות נגנים מטורפות כבר אמרתי?). כל אחד מהקטעים נשמע הטופ של הטופ, זה רק החיבור ביניהם שנשמע לי רופף.

בדומה ל"חלום ומציאות" גם "רגע המפגש" הוא שיר רומנטי עם מילים יפות ושירה שמכווצת את הלב, ובלי ספק אחד השירים שמיד תפס אותי בצמרמורת עונג שכזו ששמורה רק לשירים שנוגעים בך עמוק. לא תמיד ברור מי הדמויות המדברות – יעל וסיסרא, ברק ודבורה… כמו בשירים קודמים, גם כאן המילים מאוד גנריות ועומדות בפני עצמן, מה שמקל על המאזין להתחבר לשיר הזה גם ללא ההקשר הסיפורי. המסתורין הזה דווקא מוסיף כי קל יותר להשליך את זה על כל אחד ואחת, ובכלל די נמאס לי מקונספטים סיפוריים מדי שבהם מאכילים אותך בכפית בכל פיפס שקורה בסיפור.

"סיסרא" דומה ל"יעל" בבחירת הכלים והמבנה, בהרמוניות ובסולו הגיטרה המתמשך. גם הוא משלב מוטיבים משירים שהיו ושעתידים לבוא, ו"יתד בראש" בו מגיע שיא הסיפור בו יעל הורגת את סיסרא עם יתד גם הוא אינסטרומנטלי, הפעם סוער ומלא בעלילה שמועברת היטב באמצעות מקצבים שונים ומהירויות משתנות, אך בעיקר באמצעות יצירת מתח וסערת רגשות מבולגנת. קל לשמוע כאן השפעה חזקה מהקטעים האינסטרומנטליים של Dream Theater ו- Symphony X בימיהם המלודיים. קשה לכתוב קטע אינסטרומנטלי שיצליח לרתק אותך לאוזניות – והנה הם עשו בדיוק את זה בכשרון רב עד הסיום הדרמטי. "ההתמוטטות על הארץ" הוא אולי השיר שהכי נגע בי, במיוחד לאור הזעקות של הדמות: "למה הגעת אליי?" והסיום ההמנוני – מאוד דרמטי, תיאטרלי, שירה עוצמתית מדהימה של עדוי ואי אפשר להשאר אדישים לרגעים הכואבים והמאוד חשופים שמוצגים שם. זה לא מנסה להתיפייף או להסתתר מאחורי פרוגרסיב מתעתע, וכאן טמון הכוח של השיר הזה שמשאיר אותך עם טעם רע בפה. שזה טוב, כמובן.

החסרון הכמעט יחיד של האלבום בעיני הוא התחושה שלפעמים נדמה שהלהקה לא יכולה שלא להמנע מקלישאות הז'אנר, אלה שבפועל ממאיסות אותו על מאזינים פחות אדוקים. למשל, ישנם קטעים שלפתע ממש לפני סוף השיר ישנו קטע שונה לחלוטין בסגנון שונה לחלוטין שלא באמת מוביל לשום מקום – שהלא השיר כבר לקראת סיום, מה שנותן לי הרגשה עמומה של נסיון להוכיח למישהו משהו ("היי תראו אנחנו יודעים לנגן גם פלמנקו"). בסופו של דבר השירים שגרמו לי להתרגש, לחשוב, להזדהות היו אלו הממוקדים יותר – "חלום ומציאות", "יעל", "ההתמוטטות על הארץ". דווקא בשירים הארוכים מורגשת התפזרות יותר מדי גדולה על פני מגוון נושאים (אפיים ומוזיקליים) והמאזין איפשהוא הולך שם לאיבוד מבחינת "תפסת מרובה לא תפסת".
בהקשר הזה, גם תמוהה בעיני ההחלטה להכניס שלושה שירים באורך של 15 דקות כל אחד. שזה אומר ש-3 שירים מתוך 11, מהווים 45 דקות מכלל האלבום, דהיינו את רובו המכריע. האורך מעייף את האוזן, פוגע בזרימה של המכלול כולו וכשכל שיר כזה ממילא מחולק לשניים – שלושה חלקים שנדמה שאין ביניהם קשר מוזיקלי חזק מאוד, אני לא יכולה שלא לתהות מדוע לא לפרק את השיר לכמה שירים נפרדים. החוזק של האלבום הוא דווקא בשירים הקצרים שלו, לא בגלל שהם קצרים אלא שבהם נשמע יותר המסר, מה הלהקה רוצה מעצמה ומה היא רוצה להגיד. בכלל, ברור ש- Systema Teleion מורכבת מנגנים מנוסים וחכמים, אך בכמה קטעים זה מרגיש לי כאילו הם עדיין לא בטוחים מה עמוד השדרה של האלבום, לעיתים זה מפוזר מדי, מתפרש על יותר מדי רעיונות עד לרמה שאני מוצאת את עצמי מתחילה מנקודה אחת ומסיימת בנקודה אחרת לחלוטין, בלי הבנה איך הגעתי אליה. לא הייתי דואגת מכיוון שנדמה שאלו "מלכודות" שכמעט כל להקה נוטה לפול אליהן באלבומים הראשונים שלה, אך באלבום הבא הייתי ממליצה להם להעזר באוזן חיצונית שתשמש כמאזין אובייקטיבי ולא להפיק לגמרי עצמאית, גם אם הם יודעים איך לעשות את זה – ואין ספק שהם יודעים.

בסופו של דבר החסרונות אינם עולים על היתרונות הברורים, ו-"יעל וסיסרא" הוא אלבום נהדר. מוצגת בו יכולת מאוד נרחבת, טכניקה מצויינת, נגנים מקצוענים אחד אחד, כל מה שחיפשת בפרוגרסיב שלך בעצם. הבחירה בעברית היא מעין חרב פיפיות – זה הופך את הלהקה למתבלטת מעל שאר הלהקות בז'אנר, כי הם בעצם היחידים כאן ברמה כזו שמעזים לבוא ולעשות את זה בעברית – אך אני לא יכולה שלא לתהות מה יהיה עתיד הלהקה. הסצינה כאן כל כך קטנה וזה הופך את עניין ההצלחה במכירות לכמעט בלתי אפשרי ללא קשר לטיב הלהקה, ומצד שני Systema Teleion עושים מוזיקה כל כך מורכבת ונהדרת שבעולם המסתפק בבינוניות לא יהיה קל למשוך מאזינים שלא שומעים את הסגנון פנימה – נניח, להגיע לרדיו או להופעות מול קהל שאינו חובב פרוגרסיב. לדעתי הלהקה טובה מדי בשביל להטמע ולהשכח בסצינה קטנה מדי ואולי שווה לה לתרגם את החומרים ולנסות במקביל גם בחו"ל, כך תהנה משני העולמות. הייתי רוצה לראות אותם מצליחים בקנה מידה גדול יותר, כי אחרי הכל – לא בכל יום יוצא לי לשמוע חבורה של נגנים וזמרים כל כך מוכשרים ומקצועיים שמציגים חומר מעניין כל כך שיכול גם להגיע לפסגה של הפרוגרסיב העולמי אם רק יתנו לו את הצ'אנס.