Taake – Bjorgvin

הפעם בניגוד למקובל אסקר לכם על להקה שלא ממש מוכרת לרבים, או לפחות לקהל הישראלי, להקה שכפי שיכולתם להסיק לבד מהכותרת, נקראת Taake, או "ערפל" בנורווגית. Taake החלה את דרכה תחת השם "Thule", אי-שם בנורווגיה הרחוקה, בשנת 1993. לאחר שהוציאה מס' דמואים עלומי שם, הלהקה שינתה את שמה ושיחררה אלבום ראשון בשם "Nattestid…", שהיווה פריצת דרך מסוימת והביא ללהקה חשיפה, אמנם לא רחבה, אך עדיין חשיפה.

אבל מי הם למעשה Taake, ומה הם מנגנים?

Taake הוא בעצם אדם אחד העונה לשם U. Høst, שהוא היוצר העיקרי מאחורי המוזיקה, ואחראי על הקולות, הכתיבה וחלק מעבודת הגיטרות, שהביא עמו כמה מחבריו מסצנת הבלאק הנורווגית לנגן יחדיו. אם עשיתם 1 + 1, נורווגיה + בלאק, אפשר כבר כמעט בוודאות להסיק ש-Taake מנגנים בלאק מטאל, ולא סתם בלאק מטאל, אלא "אולדסקול בלאק מטאל", כבד, חזק ואיכותי.

וכעת, עם האלבום האחרון, שלשמו בעצם התכנסנו כאן, Taake חוזרים וממשיכים לכסח. "Bjorgvin", הוא שמו של האלבום החדש, וזהו בעצם שמה העתיק של "ברגן", עיר בנורווגיה, שכפי הנראה U. Høst מיודענו גדל בה. למרות השם בעל המשמעות, האלבום מורכב מ-7 שירים, שהשם שלהם באופן מאד לא מפתיע, Part 1, Part 2, וכן הלאה וכן הלאה. והיכן היצירתיות, אני שואל…?

וכך השיר הראשון נפתח בדיסטורשן גיטרה צורמני, שאליו מיד מצטרפים כל אנסמבל הכלים למקהלה של בלאק מטאל מאוד מערתי וכבד. בכלליות, הסאונד באלבום מאוד בולט, אך מאוד מוכר – כבד, מלוכלך למדי, אך עדיין מצליח לשמור על טון ברור ביותר, כך שאפשר בהחלט להבחין בכל כלי וכלי. הצליל הטרייבלי מאד חזק, ואפשר אף לטעון ש"יבש" למדי – אך על זה מפצה עבודת גיטרות מהירה ונפלאה, כתיבה ברורה, חזקה, ומאוד איכותית שמראה שמאחורי ההרכב עומדים אנשים שבהחלט יודעים מה הם עושים.

אז נכון, אמנם האלבום הוא בלאק מאוד "Raw" ובעל סאונד מיושן, אך לרגע לא יעז מישהו לחשוב שמדובר כאן בדארקת'רון 2, ממש ממש לא. הריפים אמנם מאוד כבדים ומהירים, אך פה ושם ניתן להיתקל במלודיות חביבות, ואף בחלק מהשירים ישנה נוכחות קלידים מעטה שתורמת רבות לאווירה, שלא לדבר גם על קטעי שירת קלין שמופיעים פה ושם. אך כמובן, בל נשכח, הרחק באמצע שיר מס' 3, ישנו, כן כן, סאמפל של קפיץ(!). אני לא יודע מה עבר לחבר'ה האלה בראש, אבל נק' על מקוריות יש להם, זה בטוח.

אמנם עבודת התופים לא מלהיבה במיוחד ויוצאת דופן באלבום, אבל המתופף בהחלט יודע מה שהוא עושה. בלאסט-ביטים מהירים ולעניין, מעברים חביבים, ובכלליות, מצליח לשמור על עניין. אך בגיטרות, לדעתי, שם טמונה הגדולה של האלבום הזה. ריפים סוחפים, מלאי כוח, אנרגיה, ומעל הכל – רגש – רגש, רגש, רגש. הכתיבה, בהעדר מילה אחרת שעולה למוחי – גאונית. הבאס, לצערי, לא מודגש במיוחד במיקס הסופי, ולמעט קטעים בודדים, מהווה רקע בלבד. נו, מילא, אי אפשר לקבל הכל, אני מניח… ולבסוף השירה, שכאמור, נוטה להיות מעט חלולה ולהיבלע ברקע לעיתים, אך בכלליות היא שירת בלאק טיפוסית למדי, עם נטייה לצווחות גבוהות בעיקר, שבהחלט מעבירות את הרגש והכוח של האלבום. הייתי שמח להמשיך לכתוב ולפרט על הליריקה, אך לצערי, איני יודע כתב רונות(!).

אנחנו קרובים לסיום, וכמו במרבית סיומי אלבומי הבלאק מטאל שיצאו מאז ומעולם, הטראק האחרון שנשמע הוא Outro. אז מה חדש? בהמון אלבומים יש קטעים כאלה, הם אף פעם לא נשמעו כמו משהו מיוחד. אך הפעם הופתעתי, חד וחלק, שכן זהו קטע הסיום הכי טוב ששמעתי מעודי. מעולם לא נתפסתי כ"כ לשיר שמסיים אלבום.

בסה"כ, מדובר כאן באלבום בלאק משובח ביותר של להקה משובחת ביותר, שחבל שרק מעט מאוד קהל מכיר. הוא זורם בצורה מאוד חלקה, מאוד אחידה, בצורה מאוד ספרותית ואווירתית, ולטעמי כמעט כל חובב בלאק מטאל יוכל להתחבר אליו, בין אם הוא מעריץ של דארקת'רון או של אמפרור.