את Take No Notice יצא לי להכיר כשלא היה לי הרבה חמצן בגוף, התנשמתי וקצת הזעתי. אלו תופעות מוזרות להיכרות עם להקה, הגורם לתופעות המשונות האלו היא העובדה שרצתי כדי לא לאחר להופעה שלהם. שמעתי עליהם דברים טובים וממש רציתי לראות אותם. מההופעה שלהם יצאתי עם טעם של עוד והופ, הנה קיבלתי את הEP הקצר שלהם לסקירה. הלהקה היא להקה צעירה מאזור חדרה שמשלבת דת' מטאל מלודי עם אלמנטים מודרנים יותר, מקצבים מעניינים, ואפילו סינטיסייזר ושירת קלין והכי חשוב, ומה שבאמת עושה להקה לממש מגניבה, הסולן שלהם הוא גם הבסיסט,שזה משהו שאני ממש אוהב.

אבל עזבו אתכם מהגדרות, בוא נרד לעומקו של ה EP.

השיר הראשון Kill Thee Now נפתח בנגינת גיטרה רחוקה וישנה בזמן שהתופים העמוקים של תומר נכנסים בבעיטות עמוקות וחזקות ולאט לאט מגבירות את העוצמה. קצב השירה של אנדריי (הסולן) פה הוא מדהים ומהיר,מסוג השירים שהסולן מספק לא רק שירה,אלא כלי נגינה נוסף,משהו במקצב ובנגינה של השיר דומה מאוד לסגנון השאגות ולמקצבים של סרג' טנקיאן. לכל אורך השיר הריפים מעולים ומהירים וב03:25 הסאונד קצת משתנה ואנחנו נכנסים לבליל מדהים של גיטרות מיללות.

השיר השני- Resurrection Engaged יושב על סאונד שיותר מבוסס על סולואים של גיטרות ופחות על ריפים מכסחים. ועדיין הסקרימינג המהיר והקצבי של אנדריי מכריח אותכם להתחבא. יש משהו במהירות ובעוצמה של השירה שלו שפשוט גורם לך לרצות לתפוס מחסה,אתה מרגיש מותקף כל הזמן(בקטע חיובי, כמובן) ב3:15 הקול של אנדריי (או שאולי זה ג'ימבו, הגיטריסט) הופך עמוק ואיטי יותר מיד קצת אחרי סולו גיטרה מרשים,קטע מעולה שרק גורם לקצב ולצרחות להתגבר,מלא באנרגיה.

One Breath's Massacre מתחיל לאט וכבד,הפתיחה קצת ריקה,יש תחושה של משהו חסר. השיר עצמו נע קצת יותר בכיוון הת'ראשי. גם מבחינת הגיטרות והריפים המהירים והתופים.מה שכיף פה זה הבסים,אני מת על להקות שנותנות לבס מקום של כבוד ולא רק כמכתיב קצב.

הטקסטים של הלהקה לאורך כל האלבום מתעסקים ביאוש, מוות וברוטליות. והשיר הזה הוא דוגמא טובה, קחו קטע:
" Why when we die,
They say we feel nothing
While we feel the sorrow of beloved ones?"

Mortality = Brutality גם מתחיל בבס ובסאונד מקאברי יותר,השירה היא איטית ועמוקה,יותר גראול מסקרימינג ובאופן כללי סאונד מלא ומרשים שמזכיר איזה קרוסאובר בין דום לבלאק מלודי. הטקסט של השיר הוא אחד הפסימים שיצא לי לקרוא, מין המנון לרקבון ולמוות. שיר שפשוט מתאר איך כל דבר סביבנו מתפורר,נשחק ונשרף. שילוב יפה של הטקסטים האלה עם הסאונד הכללי של השיר.הלהקה פה מפגינה יכולות בכל כלי. והשיר הוא קצת תצוגה של היכולות של כולם, תצוגה מרשימה, אם יורשה לי.

השיר החמישי- Dear Secret Keeper הוא שיר הבי מטאל טוב מאוד,השירה פה היא שירת קלין שזה דוקא מרענן על הסאונד הדת'י שלהם, אבל שירת הקלין פה קצת פחת מוצלחת. לא שאני מתנגד לקלין,להפך, אבל התחושה היא שהזמר (במקרה הזה זה ג'ימבו, הגיטריסט) לא מצליח לעלות ולהשתוות לעוצמות של הלהקה.הטקסט של השיר הזה הוא חזק מאוד, אלים וברוטלי כמו רוב הטקסטים של הלהקה ומתעסק (כנראה) בנקמה במחבלים, הטקסט חזק מאוד ומאוד קל להזדהות עם האיש שמאחוריו. מעבר לזה,מלודיות מצויינות ותחושה של סאונד אחר לגמרי מממה ששמענו עד כה,כולל שימוש באורגן וסאונד כללי שיושב לי על כמה שירים של פרדייז לוסט. לקראת הסוף הלהקה חוזרת לכיוון שלהם,גראולינג וסאונד עם הרבה יותר נפח. בסופו של דבר, למרות הביקורת הקלה שלי על השירה פה. זה שיר עם סאונד ממכר שאני פשוט לא יכול להפסיק לשמוע. בכל פעם שאני שומע את ה EP , אני מתחיל ממנו ואז שומע את שאר הקטעים.

לסיכום, תצוגת תכלית יפה ומרשימה של הלהקה הזו, חמישה קטעים זה מצויין להיכרות עם להקה חדשה, ובמידת הגיוון שהם הציגו פה, הייתי מאוד שמח לשמוע אלבום שלם. יש לי רק ביקורת אחת על ההפקה פה, ואני באמת משתדל שלא להתפלצן, אם זה נעים לי באוזן אני אוהב את זה ולא נוטה לרדת לפרטים קטנים מדי. בקיצור, אני לא יודע אם זה בכוונה או לא, אבל המאסטרינג לקח את הסאונד הכללי לכיוון מלוכלך מדי עבורי. אני אוהב את הסאונד שלי נקי ועוצמתי, לא מת על החיספוסים האלה שגורמים למערכת שלי להשמע כאילו הרמקולים קצת נדפקו.

אבל איך שלא יהיה, כיף לראות את ההרכב הזה בהופעה וכיף לשמוע את קטעי האולפן שלהם.