Tarja – My Winter Storm

בפרקים הקודמים בסדרה טרייה והעיר הגדולה: להקת מטאל בשם Nightwish מגיחה עם זמרת בעלת הכשרה אופראית בשם טרייה טורונן – היא הייתה קציצתית למדי, תספורת של הנסיכה ליאה ממלחמת הכוכבים, אבל היה לה את אחד הקולות הטובים במטאל המלודי. בפרק השני, Nightwish הפכה לאחת מלהקות המטאל המצליחות באירופה וגם בארה"ב, טרייה מורידה במשקל, מאריכה שיער ובאופן כללי הופכת לאטרקטיבית.

בפרק הבא Nightwish מפטרת את טרייה ע"י "מכתב פתוח", והבלגן חוגג. Nightwish עושה חיפושים ברחבי העולם במשך תקופה וכל מה שהיא מצליחה למצוא הוא זמרת פופ שרוקדת כאילו היא באירוויזיון, וטרייה? כאן אנחנו מגיעים לפרק הנוכחי, טרייה מוציאה אלבום סולו מושקע בשם My Winter Storm.

אז מה אפשר לומר על אחד מהאלבומים המדוברים ביותר של השנה? נתחיל מהתחלה, על פני השטח, היא לא התרחקה יותר מידי ממה שהיא עשתה עם Nightwish. לא, זה לא דומה כמעט בשום צורה, אבל זה לא אלבום פופ מוחלט כמו שהיו כאלו שציפו שהיא תוציא. מדובר באלבום הארד רוק סימפוני עם נטיות מטאליות, עשיר ומתוזמר, מופק לעילא, מנוגן היטב, אבל בהחלט לא Nightwish.

אין כאן ריפים מטאלים כבדים, תיפוף מהיר עם דאבל בס, ולא שירת הרקע רבת העוצמה של מרקו הייאטלה, בסיסט וזמר נוסף ב-Nightwish, יש כאן את הקול האופראי המרשים של טרייה, והרבה ממנו, ערוצים על גבי ערוצים של הקול שלה, מועשר במקהלות שמורכבות מהקול שלה, עם קולות רקע של הקול שלה, זה חתיכת קול נהדר, אבל עדיין קצת חסר פה הקונטרסט הגברי.

האלבום נפתח עם הסינגל הראשון, "I Walk Alone", שיר איטי, סימפוני וקודר. הופעה נהדרת של טרייה, אבל המינוסים הבולטים באלבום מתגלים כבר משמיעה ראשונה. קודם כל ההפקה, הפקה של מיליון דולר אכן, אבל זה לא הפקה של מטאל. התופים נשמעים טוב, התזמורת נהדר, הקול של טרייה נוצץ כמו שלג פינלנדי טהור, אבל הגיטרות… למרות שהגיטריסט באלבום בהחלט הגיע מתחום ההארד רוק, ניכר שהמפיק – לא, הגיטרות נשמעות מופקות מידי, הדיסטורשן נקי, הוא שם – אבל הוא לא מספיק מורגש.

השיר הבא, "Lost Northern Star" הולך כבר יותר טוב, תזמור עשיר ושפע של שימוש בקולה של טרייה, וכאן כבר עלולה להתגנב איזו אנחת רווחה לאוהבי Nightwish, זה כבד יותר קודר, זה מה שהייתי רוצה לשמוע כאן. בגדול אפשר בהחלט לראות שהאלבום הוא סוג של אופרת רוק, הרבה קטעי ביניים של תזמורת סימפונית מושקעת, והוא גם מחולק למספר "מערכות", כשאת החוברת של הדיסק גם מעטרות תמונות של טרייה כשהיא מחופשת בהתאם להן. הבחורה יפה, אין ספק, אבל לראות אותה מחופשת כמריונטה אנושית עם הבעה מעוצבת בקפידה היה משהו שגרם לי לצחוק גרוני עמוק, מושקע מושקע, אבל בחייאת…

המשכו של האלבום הולך לכיוונים הרבה פחות רוקיסטים, זה כבר נוטה לסוג של פופ סימפוני מופק שמנסה להעביר את אותו הקונספט שסירבתי לנסות ולהבין. יש שם שירים טובים, הקול של טרייה עדיין מחזיק אותם היטב, אבל אין כאן מטאל של ממש, ובסופו של דבר זה מה שאני מחפש. לאחר כמה שירים מגיע הביצוע המדובר של טרייה לאחד הלהיטים הגדולים של ההארד רוק, "Poison" של Alice Cooper הוא לא הדבר הראשון שהייתם חושבים עליו בהקשר אל טרייה, אבל איך שהוא זה עובד. מה שכן, עליתי על הדבר שככל הנראה עיצבן אותי הכי הרבה באלבום הזה, וזה המסחור שסביבו.

תבינו, את "Poison" כתב מלחין מוכשר בשם דזמונד צ'ילד, בחור שכתב גם ל-Bon Jovy וגם ללא מעט אומני פופ אמריקאים בשנות השמונים, סוג של צביקה פיק שגם נגע בעולם ההארד רוק והגלאם. הוא ייצר להיטים בקצב, חלקם הארד רוק וחלקם פופ קיטש דביק. תשלמו לו – והוא יכתוב לכם להיט. לצערי, זו חלק מהתחושה שיש מסביב לאלבום הזה. החוברת של הדיסק מסתיימת ב-4 עמודים של קרדיטים שבהם לדעתי מוזכר כל עובד זוטר בחברת התקליטים Universal, שורות על גבי שורות של טקסט. ואיפה מי שמנגן באלבום? בעמוד השני, באמצע, אם תחפרו מספיק זמן תמצאו אותם. הרבה לפני מופיעים כל אותם אנשים שכמו צ'ילד כתבו את השירים באלבום, אף אחד מהם לא מנגן בו, וגם לא שר.

בניגוד ל-Nightwish לא מדובר פה בלהקה, מדובר בסט של נגני סשן נחשבים מאד שמגיעים רחוק מאד מעולם המטאל, מלבד הגיטריסט, שעוד ניגן קצת הארד רוק בעברו. גם במחלקת התיפוף נראה כי לא מדובר במישהו עם עבר מטאלי כלשהו, אלא בעוד מתופף סשן מהוקצע. המסחריות ממשיכה בעוד כמה דרכים, כל מי שמוזכר באלבום – החל מהמפיק ועד מי שעשה את העטיפה, כולם רשומים לצד החברה שלהם או זו שאחראית להעביר להם כספים, זה מתווסף וגורם לי להרגיש לא נוח, מדובר פה במוזיקה, או בתוצר ממפעל? העובדה שמעל שם האלבום מופיע הכיתוב: "חברת Universal מציגה" לא ממש עוזר.

נחזור למוזיקה. בשיר 16, שנקרא "Ciarán's Well", סוף סוף המטאל מגיע כמו שצריך – ריף כבד, קצת אנרגיה באוויר, ויש תחושה שטרייה התעוררה מסופת השלג שהיא נתקעה בה. זה קצת מידי, אבל זה מראה שעוד יש לה דופק. זה ממשיך עם כיוונים יותר רגועים, ובסוף מסתיים בנימה חיובית מבחינת הקונספט, שעדיין אין לי מושג מה הוא.

בואו נסכם, מדובר כאן באופרת רוק – רוק ולא מטאל. אלבום מושקע ומתוזמר להפליא, שלפרקים נשמע כמו פסקול של טים ברטון מלווה בזמרת אופרה נהדרת. יש כאן כמה שירי רוק עם נטיות מטאליות שהולכים לכיוון Evanescence, לא מעט שירי פופ מושקעים וזה בערך הכול. זה לא Nightwish, שאמנם מצאו זמרת הרבה פחות טובה אבל עדיין כותבים מוזיקה טובה בהרבה ממה שכתבו כאן עבור טרייה, וזה לא Within Temptation שעושים מטאל סימפוני פופי ומהוקצע. אבל למי שאוהב את קולה של טרייה, עדיין אחת הזמרות היותר טובות שפועלות כיום, ומי שאוהב את המוזיקה שלו מושקעת וסימפונית במיוחד, יש כאן אלבום לתפארת.

אני אישית מעדיף את המוזיקה שלי – גם זו הסימפונית מונחית הזמרת – כשהיא כבדה יותר, אבל אני יכול להבין למה יהיו לא מעט שייהנו גם מהאלבום הזה, ולכן אני לא יכול לפסול אותו, אני יכול רק לומר שהייתי רוצה לראות את טרייה בראש להקת מטאל אמיתית, ולא כזמרת שנתפרה לה חבילה מושקעת.