Testament – Dark Roots Of The Earth

אני אתחיל דווקא מהסוף.

אתם יודעים מה עושה את האלבום החדש של Testament, העשירי שלה ב 29 שנות קיומה, לאלבום הטוב ביותר שלה מזה 20 שנה ולאחד מאלבומי המטאל הטובים של העשור האחרון? הם פשוט כתבו פה שירים טובים. אני יודע, זה נשמע כמו משהו בסיסי, אבל זו אולי הבעיה הגדולה של מרבית אלבומי המטאל שיצאו בשנים האחרונות, הלהקות יודעות לנגן מדהים, הסאונד בהרבה מקרים מטורף, הסולנים ענקיים – אבל הן לא יכלו לכתוב שיר גם אם החיים שלהן היו תלויים בזה. אני לא אומר שלא יצאו אלבומים טובים, ואפילו מעט מאד גדולים, אבל אלבומי ענק אני יכול לספור על יד אחת, ו Dark Roots Of The Earth, לאחר בערך 100 שמיעות שלו מההתחלה ועד הסוף – הוא בין הבודדים שנכנסים לרשימה הזו.

Testament תמיד היו אחת הלהקות האהובות עלי, וזה דווקא יצר אצלי ציפיות גבוהות במיוחד לקראת האלבום החדש, שיוצא 3 שנים לאחר אלבום הקאמבק שלהם The Formation Of Damnation. הם הנפיקו אלבומים שבעיני לא נופלים משום דבר ש Megadeth או אפילו Metallica הנפיקו, אם זה The New Order הכבד, או The Ritual המלוטש והמלודי. הלהקה ידעה לשלב Thrash כתוב היטב עם שירה מלודית ואגרסיבית של הסולן Chuck Billy, ונגינת הליד של Alex Skolnick, אולי הליד הכי טוב ב Thrash בזמנו לצד Marty Friedman בתקופתו ב Megadeth. איך שהוא הם לא נכנסו לרשימת 3 הגדולות, הם לא הגיעו למכירות או לסטטוס האגדי של Slayer, Megadeth וכמובן Metallica, וברגע שז'אנר ה Thrash נשכח וירד מגדולתו באמצע שנות התשעים, הם לא היו בעמדה של שלושת אלו והוצנחו מחברות התקליטים הגדולות לחברות קטנות ופחות חזקות, מה שלא תרם למכירות האלבומים של הלהקה. The Formation Of Damnation היה הראשון שלהם ב Nuclear Blast, חברה של מטאליסטים למען מטאליסטים, שעשתה את המעבר לחברה גדולה ובעלת כוח בשוק העולמי, והשילוב של הסאונד – תוצרת Andy Sneap, והנגינה של Skolnick שחזר להרכב – כל אלה עשו אותו אלבום מוצלח מאד בז'אנר, והצלחה לא קטנה ללהקה, אבל זה עדיין לא היה זה. Dark Roots הוא כל מה שהאלבום ההוא היה צריך להיות, ושוב – זה בזכות השירים. Rise Up הוא בעיטת Thrash פשוטה וקטלנית לאשכים, Billy נשמע כמו אינדיאני מסיבי ועצבני, שזה תיאור די מדויק של מי שהוא באמת, הנגינה מדויקת והדוקה, הריפים של Eric Peterson, המוח שמאחרי ההרכב – נשמעים בדיוק כמו שהם נשמעו באלבומי המופת של הלהקה, בקיצור – התחילה לי תחושה נעימה בבטן של חזרה לתחילת שנות התשעים, כשהיה לי הרבה שיער על הפדחת והרבה פחות דאגות בחיים. Native Blood, הסינגל והקליפ הראשון מהאלבום, הוא קצת יותר מורכב, קצת יותר מלודי – סינגל מוצלח מאד וקליט, גם אם לא השיר הטוב ביותר באלבום. השילוב של השירה המלודית של Billy, עם הטקסטים החזקים, עוד מצרך שהפך להיות נדיר במטאל העכשווי, פשוט עושים את העבודה. ההפתעה הגדולה של השיר היא השילוב של בלסט-ביטס תוצרת Gene Hoglan, האדם, המסיביות, והאגדה.

Dark Roots Of The Earth הוא הסימן הראשון שמדובר כאן באלבום גאוני. הלהקה מצליחה ליצור שיר שמכיל דינמיקה מגוונת, שילוב של איטי ומהיר, מלודי ובאגרסיבי, ריפים של Thrash באיכות של הבי מטאל מסורתי, בדיוק הגאוניות שיצרה שירים כמו Electric Crown בזמנו. True American Hate הוא לדעתי שיר ה Thrash הטוב ביותר ששמעתי ב 15-20 שנה האחרונות, מקצב ביניים שעובר למקצב Thrash רצחני, ריף פתיחה פשטני עם הרמוני-ליד מבריק של Skolnick, שיר לא מורכב שמפגין את מה שאנחנו כבר יודעים: Testament פשוט יודעים לכתוב שיר מטאל טוב. A Day In The Death הוא עוד שיר מצוין, שילוב של ריפים מבריקים עם פזמון קליט, ששוב מחזיר אותנו לתקופת המופת של הז'אנר. לא בגלל איזו איכות נגינה מדהימה, מורכבות או תחכום, אלה בדיוק ההפך – בגלל שילוב של פשטות ומלודיה, עם אגרסיה מספיקה שהופכת את זה למטאל אמיתי בלי לחפור בראש סתם. Cold Embrace הוא ההפתעה של האלבום, בלדה ארוכה ומורכבת, שמצליחה לא לשעמם. למרות ש Billy רחוק מלהיות סולן גדול, עובדה שמתגלה כשהוא מנסה שירה מלודית יותר כמו זו שבבתים של השיר, הוא בהחלט מספיק כדי לעמוד ברגעים האקוסטים, שנייה לפני שהלהקה לוחצת על הגז ומעבירה את השיר למקצב ביניים עם ריפים שמזכירים את ימיה היפים של Metallica. בשיר כזה נמדדת הגדולה של להקה, האם היא תצליח ליצור שיר ארוך, לא פשוט, שכולל רגעים שקטים – שבכל זאת לא ישעמם, ו Testament בהחלט מצליחים בכך כאן. Throne Of Thorns הוא עוד קטע יוצא דופן ללהקה, שיר כמעט סימפוני בעומק ובקדרות שלו, שמכיל ריף אחר ריף שאפשר ללמד בבית ספר ללהקות מטאל מתחילות, שוב המקצועיות המוחלטת של כל חברי ההרכב, עם יכולת הכתיבה שלהם – מצליחה לקחת שיר ארוך ולא פשוט ולהפוך אותו ל 7 דקות מעניינות ואיכותיות.

בואו נסכם – Testament החזירו לי את התקווה בז'אנר שעליו גדלתי ומהווה חלק חשוב בחיים שלי גם היום, לא באיזו הפגנת נגינה ענקית, לא במורכבות טכנית שהעיפה לי את המוח, אלא דווקא בדבר הכי חשוב והכי נדיר כיום: בכתיבת שירים טובים. הידיעה כי האלבום מכר כ 22,000 עותקים בארה"ב בשבוע הראשון ליציאתו מחזירה לי, ולו בקצת, את האמון בקהל המטאליסטים. זה מספר די מצחיק לעומת המכירות של הלהקה לפני 20 שנה, אבל במצב השוק של היום – כשגניבה דרך האינטרנט הפכה לתחליף המועדף לרכישה של מוצר כמו דיסק או תקליט, וכשיותר ויותר להקות וחברי להקות פורשים מהתחום כי פשוט לא נותרה בזה פרנסה – אולי הישועה תבוא בדמות אלבומי מטאל טובים באמת, ומטאליסטים שלא מסתפקים בקבצים באיכות חסרה על המחשב, אלא רוצים שוב את החוויה של להחזיק אלבום מטאל טוב ביד, ולשמוע אותו במערכת איכותית, אבל עוד חזון למועד.