The Anti Doctrine – A World Wide Elite And It's Downfall

22/09/05
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. A Last Analysis Before Breakdown
  2. The Fraud Of Disco Culture
  3. Dreary, All So Dreary
  4. Vanished And Left Wreckage
  5. The Artificial Way To Hate
  6. Brain Meanders That Don't Work
  7. Crowned, Ennobled And Ready To Reign
  8. The Ballad Of Apollo Creed
  9. Riot Action
  10. The Heart That Causes The Collapse
  11. Prototype Of Modern Mischief
  12. Welcome To An Anti-Tomorrow
  13. Downfall

ההרכב המעולה, The Anti Doctrine, מגיע אלינו מחטיבת גרמנייה של Roadrunner Records. רודראנר ידעו במה הם משקיעים, ובשביל אלבום ראשון באורך מלא הלהקה הזאת לא מאכזבת לרגע אחד. האלבום נפתח בהפצצה של ריפים שוברי קצב, שמכניסים אותך דיי מיידית לאוירה של הלהקה, אוירה שמזכירה את דילינג'ר לעיתים קרובות, רק בצורה קצת יותר מסודרת, טיפה פחות ג'אזית.

מיד אחריו, "The Fraud Of Disco Culture", מתבטא בפזמון מלודי ופשוט יחסית, נותן לנו קונטרה לא רעה בין כל הכיסוחים והכאוס לבין משהו סוליד שאפשר לחזור אליו. הקטע השלישי באלבום, "Dreary, All So Dreary", נפתח בפידבקים ובאס תופים מגניב, אוירתי ביותר. הזמר נע לעיתים בין צרחות לשירה יחסית נקייה שמזכירים לי לפעמים את הזמר של אקסטול. הסוד בהרכב הזה לפי דעתי, שהוא יודע לתת לך בראש, להכניס אותך לכאוס ואז להחזיר אותך מדי פעם לאיזה פזמון קצת יותר פשוט, או קטע מלודי. מאזן אותך בצורה מעולה.

רוב השירים באלבום נעים פחות או יותר בכיוון הזה, השיר השמיני למשל, "The Ballad Of Apollo Creed", קצת יותר רגוע בקצב ועוכר טיפה שלווה באוירתו (לעכור זה טוב!) וקטעים אחרים למשל נעים יותר לכיוון הכיסוח הטוטאלי כמו בשיר "Prototype Of Modern Mischief". אמנם השירים באלבום קצרים יחסית ונעים בין 3 ל05 דקות, אך הם לא מייגעים אותך, כמו שנאמר, זה מנוגן קצר ולעניין.

לבסוף, בקטע האחרון, "Downfall", הם נותנים ביטוי ליכולת כתיבה קטע ארוך ומתפתח, צד טיפה שונה מהכיסוחים שתופסים אותך ישר בביצים כמו רוב השירים שבדיסק. למרות מה שנראה כמו 14 דקות של שיר ארוך ומייגע, הוא לא באמת ממלא את כל ה-14 דקות. השיר נפתח ברגוע ובונה לו לאט לאט התגברות נחמדה שמגיעה לסוג של שיא ונופלת לתוך קטע רגוע סלואו מושן – וככה זה נע כל השיר, עד ל-2-3 דקות של שקט מוחלט ואיזה קטע דיבורים הזוי בסוף עם רדיו וחזרה לעוד איזה חצי ריף שובר. לא מובן בעליל. גרמנים, לכו תבינו…

בסה"כ, אלבום באמת מעולה, מאתגר ומעניין, נע בין כאותיות כייפית שכזאת, לקטעים מיושבים ונותנים בראש. רק למה לעזאזל כל שיר יש לו שם כאורך הגלות, לפחות עיצוב העטיפה המגניבה מפצה על זה לא רע. כמו כן, יש לתת ח"ח עצבני לחבר'ה האלה, שהקליטו את האלבום ב-12 יום ועשו עבודה מעולה ומקצועית, עם סאונד מקורי שנשמע יחסיית יחודי להם – והאיכות, כייאות לאלבום שיוצא ברודראנר. מי שאוהב את דילינג'ר ושאר ירקות בסגנון, יתחבר ולחבר'ה האלה דיי מהר, וגם מי שלא, מומלץ לו להיכנס לסגנון הזה דרכם, הם קצת יותר נגישים.