The Black Dahlia Murder – Everblack

אתם מכירים את ההתרגשות הזאת? כשאתה מגלה שעוד מעט יוצא משהו שאתה ממש אוהב? אני לא חושב שאין מישהו שלא מכיר את ההרגשה הזאת שמשותפת לכל מטאליסט באשר הוא או חובב מוזיקה, קולנוע ואומנות בפרט. הרגעים הללו כאשר אתה מחכה לקראת הוצאה שקרובה לליבך. אני יודע בפירוש שההתרגשות הזאת היא אחד הדברים היותר נהדרים ששומרים על גחלת העניין המוזיקלי שלי ונותן לי טעם נוסף לחיים ולהנאה שלי מהדבר הזה שנקרא מוזיקה. איך זה ישמע שונה מהאלבום הקודם? האם שווה לפתח צפייה? האם זה המאסטרפיס הבא של הלהקה? כל אלו שאלות שנשאלות כל פעם מחדש אצל כל אחד מאיתנו. אבל בדרך כלל הצפייה יכולה להיגמר באכזבה, וקשה אפילו לספור כמה להקות אכזבו אותנו בשנים האחרונות.

מבלי להיכנס לדוגמאות – הצפייה הזאת יכולה להשתלם ויכולה להתרסק ולהשאיר אותנו ממורמרים.

תחילת 2013 נראתה כאילו התחילה די עגום עבור The Black Dahlia Murder כאשר בתחילת השנה הלהקה הודיעה על פרישתם של המתופף של הלהקה Shannon Lucas והבסיסט Bart Williams מה שהותיר את הלהקה עם שני אנשים בלבד מההרכב המקורי: הפרונטמן Trevor Strnad והגיטריסט Brian Eschbach. הלהקה גייסה מתופף ובסיסט חדשים, ויצאה לדרך כשבחודש אפריל נחשף השם של האלבום, העטיפה(המאוד מאוד מרשימה שלו, אפילו יחסית להוצאות העבר של הלהקה) ושיר הנושא שלו.

משמיעה ראשונה השיר Into The Everblack נשמע מאסיבי, מפוצץ ומוצלח, ואף דיבר על נושא שקרוב ללהקה – מקרה הרצח המפורסם שעליו הם נקראים. אבל בשמיעות הראשונות החשש שלי היה שהם הולכים טיפ'הלה רחוק מדי ותופסים כיוון חדש וקצת גדול מדי עליהם. השיר השני Raped In Hatred By Vines Of Thorn שיצא מעט אחרי גם לא עורר אצלי אופטימיות – הוא נשמע שיר TBDM טיפוסי למדי בלי שום טיפה של יחוד או עניין. עם הזמן Into The Everblack תפס אצלי מקום של כבוד בIPOD וממש דמיינתי את האלבום כאסופה של שירים אפים כמו שיר הנושא ופתאום זה נראה דווקא כדבר חיובי וצעד גדול וטוב עבור הלהקה. אבל בסופו של דבר לא יכולתי לדמיין את האלבום הזה יותר רחוק מאיך שהוא באמת – אלבום מטאל לפרצוף בלי התייפיפויות סגנוניות כאלו ואחרות.

In Hell Is Where She Waits For Me הוא אחד השמות היותר דרמטיים שאפשר לתת לשיר מטאל. בראש העמוס שלי דמיינתי מין פתיחה דרמטית מרשימה ואלימה שגולשת אל עבר שיר הנושא שציינתי למעלה. בפועל מדובר בשיר קלאסי של ההרכב; Intro שמתחיל ברחשי גשמים ותיפופים אלימים בליווי לידים מלודיים שנמשכים אל צרחה מקפיאת דם של Strnad, סולן שאומנם כבר צווח ארוכות יותר, אבל העיתוי של הצווחה פה הוא לא פחות ממושלם ובבת אחת מריץ את השיר הזה מ 10 ל 100 קמ"ש. בניגוד לכינורות הדרמטיים ולאווירה האפלה שפתחו את האלבום הקודם הפעם הלהקה חזרה לתת למוזיקה האלימה שלה לדבר בעד עצמה וזה עובד נהדר.

Goat of Departure הוא מייצג אלים ומוצלח של כל מה שהלהקה הזאת עושה טוב כל כך. Death-Black אכזרי מלווה באלמנטים של Grind וגראולים אכזריים מכל הסקאלות לצד לידים וליקים מלודיים נהדרים של הצמד Eschbach את Knight, משם השניים ממשיכים לסולו משותף ב 2:18 שהולך ומקצין את השיר לעבר מחוזות ה Black Metal עד לכדי קטע נורבגי של ממש.

הגענו לשיר הנושא של האלבום, וגם של הלהקה באופן מסוים. מדובר באחד הדברים המכאיבים ביותר שהאוזן שלכם תשמע השנה הזאת. אם למשול זאת בצורה ציורית יש פה הרגשה של זירת אגרוף שבמהלכה אתה נחבט בין פריטות מפוצצות של גיטרות ובס, מתחי בלאסט ביטים מכאיבים וגראולים שלא תמיד הגיוני ששר אותם סולן אחד ולא שניים. אם עוד לא נשאבתם לאווירה החולנית, הקלידים התיאטרלים יכניסו אתכם לשם בכוח ואם למרות הכל עדיין לא השתכנעתם, לקראת האמצע Ryan Knight שוב מתעלה על עצמו לידי סולו שהוא לא פחות משלמות. סגנונית יש פה את אחד הרגעים הכי קיצוניים בקריירה של הלהקה כשהפעם הם נוגעים בלהקות כמו Meshuggah ו Morbid Angel ומרחיבים עוד יותר את המנעד הסגנוני המטאלי הרחב גם ככה שלהם.

Raped In Hatred By Vines Of Thorn הוא שיר די סטנדרטי של הלהקה, אחד מרבים בסגנון של Moonlight Equilibrium, Flies, Everything Went Black וכו'. שיר מהנה ללא ספק אבל לא מהבולטים באלבום. לעומתו, Phantom Limb Masturbation הוא שיר שמהרגע שאתה קורא בקול רם את השם שלו אין ספק בכלל שמדובר בשיר בן של ז**ה. מיד אחרי שהשורה האלמותית

It started as a child

נשאגת עלינו כל הכלים נשמעים להם ונפתח עוד מסע של הרס מוזיקלי יפהפה. החל מ Mid Tempo של פריטות שומניות וקצב שובר לעבר פזמון שנושך לכם את הראש ולא עוזב. משם זה ממשיך אל לידים שנשפכים כמו נהר שמוביל אל סולו מוחץ נוסף של האדון Knight. למרות כל הפלאים שציינתי, תאמינו או לא, זה לא השיר הטוב באלבום. Control מחזיר אותנו לימים המוקדמים של Miasma, והישר מהפתיחה הוא נשמע שוודי להחריד ומזכיר את הרגעים היפים של להקות כמו At The Gates וגורם לי שוב לתהות איך זה שהחבר'ה האלה צמחו במישיגן ולא בגותנברג בשוודיה.

בחיי שנמאס לי לכתוב את השם Ryan Knight – כבר פעם החמישית בסקירה, אבל האיש הוא לא פחות מקוסם עם גיטרה שכל פעם מחדש מצליח לכתוב רגעים בלתי נשכחים חדשים עבור הלהקה הזאת. שיר כמו Bloodmine נבנה ונשען על הכתפיים המוזיקליות החסונות ועל האצבעות המחליקות שלו ות'כלס? הוא צריך היה להיקרא Riff Mine בזכות עבודת הגיטרות הכל כך טובה שהוא עושה פה. הליד של Knight בפזמון הוא אחד המרעננים שנשמעו לאחרונה ואחד הטובים באלבום. James Malone מנהיגה של להקת Arsis צריך לדפוק את הראש במגבר ולהתבעס ממש שהבן אדם כבר לא איתו בלהקה, שכן Arsis היו נשמעים הרבה הרבה יותר טוב אם Knight היה נשאר בשורותיהם ולא עורק אל הדליה בשנת 2007.

Every Rope a Noose הוא פצצה מתקתקת שהולכת ונבנית של Black Metal מהסוג המשובח ביותר. ממש כמו שאמר קרמבו במבצע סבתא הוא מתחיל מהר ואז כשהוא מתעייף הוא נהיה מהיר יותר. השיר הוא אולי השיר הכי בלאק באלבום ומזכיר יותר ויותר את מוזיקה אותה עשה המתופף החדש Alan Cassidy בימים שלו כמתופף של . Abigail Williams למרות שההשפעה המבורכת שלו והרוח הטריה שהוא הכניס נשמעים לאורך כל האלבום פה זה מגיע לשיא של ממש. שיר תשע נפתח במין סימפול גוספל מעוות שמהווה פתיחה מעניינת לעוד שיר דליה מרדר די סטנדרטי שמספר הפעם מגוף ראשון על אלוהים ויחסו אל המין האנושי.

מהר מדי הגענו לסוף של האלבום הזה ולשיר Map of Scars שמהווה סיום אפי בהחלט. מזכיר בצורה מסוימת את I Will Return מ Deflorate . יש פה את כל מה שזכינו לטעום באלבום ומה שמרכיב את הלהקה הזאת, מוזיקלית ומילולית, הוא בהחלט משאיר פה טעם של עוד והפזמון בעל המלודיה המצמררת שלו ממשיך ומהדהד גם בשמיעה השביעית והשמינית. Ryan Knight לא נותן לנו ללכת הביתה לפני שהוא מביא לנו סולו ניאו קלאסי מפוצץ שנוכל לישון עליו הלאה.

אז התחלנו את הסקירה ודיברנו על ציפיות מאלבום ולמרות שציפיתי למשהו טיפה אחר, TBDM מספקים באלבומם השישי את הסחורה ומעבר. הלהקה דוחפת את עצמה הלאה למקומות חדשים ולמרות שלעצמם הם לא מחדשים הרבה ומאזינים ותיקים לא ישמעו הרבה חדש תחת השמש הם ממשיכים להזרים את הדם לראש ואת הצבע ללחיים של המטאל הקיצוני העולמי מדובר בצעד נוסף לעבר מוזיקה יותר כבדה וקיצונית מבעבר. הכיוון החדש הוא זליגה עמוקה יותר לעבר ה Death וה Black לעבר הצד הקשוח ולא החמוד שלהם ופחות אל המטאלקור והדת'קור שגם מרכיב את מה שהם עושים. גם אם הוא לא דרמטי ואפי כמו קודמו, כתיבת השירים בו טובה יותר בכמה מונים, כמעט כל שיר מלמיליאן והנגנים החדשים בלהקה רק עשו טוב. אני ציפיתי מהם ליצור אלבום המשך ל Ritual, אבל בפועל קיבלנו אלבום שהוא צעד קצת אחורה והמון קדימה.

מאז ומעולם הגדולה של הלהקה הזאת הייתה שהיא עושה מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה – שיאהבו או ישנאו אותם – לא יקחו מהם את מי שהם ומה שהם לעולם המטאל. מדובר בחבורה של חברים שמנגנים מוזיקה שלא נופלת לשום הגדרה ספציפית אבל נותנת בראש כמו שרק הם יודעים. אם הסתכלתם הצידה ותהיתם למה לא פירגנתי עד הסוף, זה מפני שאני באמת מאמין שהחבר'ה עוד יכולים להשתפר ושגם אם מדובר באלבום שהוא מעולה זה לא הכי מעולה שהם יכולים לתת. מדובר באחד האלבומים הטובים של 2013 ועבורי לפחות כל מה שנכון, נותן בראש וכיף במטאל המודרני.