The Bones – Burnout Boulevard

להקת המטאל The Bones מגיעה אלינו משבדיה הקרה. היא הוקמה ב-96' והתחילה להופיע הרבה ברחבי אירופה תוך שהיא הופכת להיות נודעת בקאברים המעולים שביצעה ל-"I Wanna Be Sedated" של ה-Ramones ול-"It's My Life" של Kiss, והיא אפילו הספיקה לחמם את Motorhead הגדולים. ב-97' יצא ה-EP הראשון The Horrorway שגרר הרבה תגובות טובות באירופה. ב-EP הבא הלהקה כבר זכתה לתגובות טובות גם מארה"ב כשהיא ממשיכה להוציא אלבומים בעצם עד היום (ללא הצלחה יוצאת דופן).

חברי הלהקה הם Boner (מעניין איך הוא זכה לשם הזה) הסולן והגיטריסט המוביל, Spooky Fred המתופף, Andy Nero הבסיסט ו-Beef Bonanza שמנגן גיטרה וחולק עם Boner את תפקידי השירה. הלהקה הזאת מנגנת סליז-רוק – שילוב של הארד רוק \ רוקנ'רול עם המון Pאנק (גם בסאונד) ואנרגיות המגיעות מלהקות כמו Guns N' Roses וה-Backyard Babies.

בדומה ללהקה האחרונה שהזכרתי The Bones היא עוד להקה סקנדינבית לחלוטין שמצליחה להישמע יותר אמריקאית מרוב הלהקות האמריקאיות בסגנון. The Bones היא גם עוד להקה שלא ממש מתייחסת לכתיבה שלה בצורה עמוקה מדי, היא רק רוצה לתת בראש ולהזיז אותו כמה שיותר. האלבום Burnout Boulevard בהחלט מצליח להעביר את תחושות הקלילות והכיף שבמרכז המוזיקה של הלהקה.

האלבום הוא סוג של פסקול לחיי הלילה מלאי האלכוהול והוא מומלץ לאנשים שמוצאים את עצמם במקומות מוזרים (בלי שום מושג איך הם הגיעו לשם) ועדיין מצליחים להישאר דיי מבסוטים (בתנאי שהבירה ממשיכה להגיע). הלהקה לא מחפשת לגוון יותר מידי, השירים הם המוני סליז רוק כבדים ורועשים שזורמים מהר ובלי רחמים.

"Mighty Touchdown" שפותח את האלבום מתחיל כמו שיר קאנטרי של ג'ון דנבר והופך לפאנק רוק מלוכלך, מזוהם והמנוני מאוד שבסך הכל עובד לא רע בשילוב עם הסולואים המאוד מושפעים NOFX של Boner. השיר "Flatline Fever" הולך יותר לכיוון של ה-Backyard Babies – פצצה של אנרגיה בעבודה מצוינת של הבס של אנדי מול התופים המאוד רוקנרולים של פרד.

הטראק "Stuck In The Mud" נשמע קצת כמו שיר של Kiss עם פזמון סוחף במיוחד. זה הוא שיר שמרוויח מהעובדה שלחבר'ה האלה יש אחלה גרוב. משמיעה של האלבום הזה לא קשה להבין שהחבר'ה האלה מנגנים כבר דיי הרבה ביחד – הכל יושב חד ומדויק, וגם אם זה מלוכלך לעיתים, זה אגרסיבי ויש דינמיקה מעולה בין חברי ההרכב. "Not My Kind" הוא השיר המושלם לשים ברקע כשאתה ממש רוצה שמישהו שמדבר יותר מדיי יסתום את הפה ויבין את הרמז – בעיטה מטאלית בראש.

"Ain't Life A Motherfucker" טומן בחובו פאנק אנרגטי במיוחד ומצוין. "Fit In My Skin" שסוגר את האלבום ממשיך בדיוק לאותם מקומות שאליהן רוב האלבום הולך – פאנק רוק \ הארד רוק סליזי ומלוכלך שאחריי כמה שירים כבר מתחיל לעייף את מי שלא מחובר לסגנון. בסה"כ יש ללהקה הזאת אחלה אנרגיות, רק שהיא לא מספיק מגוונת לטעמי ולא ממש מחדשת. עם זאת, יש פה אחלה אלבום לאוהבי הפאנק\הארד רוק – כל עוד הם לא מצפים להפתעות גדולות מידי ממנו.