The Bulletmonks – Weapons Of Mass Destruction

17/04/09
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. No Gain Just Pain
  2. My World's A Show
  3. Lifestyle Junkie
  4. Under The Black Sun
  5. I Am
  6. Canned Insanity
  7. Downtown Is Dead
  8. Never Be A Wannabe
  9. Hang On Lord
  10. We're All Fucked
  11. Tentacle
  12. No Gain Just Pain (Unplugged)

לא הצלחתי להבין מי היא בדיוק, אבל מה זה משנה – The Bulletmonks מוציאה את אלבומה הראשון בחברת Napalm Records והסגנון המוזיקלי שלה מתואר כ-"Mosh 'N' Roll". פעם ראשונה שאני נתקל במושג הזה, אבל גם זה לא כל כך משנה. הלהקה יכולה להיחשב כ-Rock N' Roll, Heavy Rock, Heavy Southern Rock, Glam מודרני, Punk Roll או Spring Rolls. השורה התחתונה היא מה שהרמקולים שלי מפיקים כשאני שם את הדיסק בכונן ולוחץ Play. קשה להגדירם כמטאל, אבל יש שיגידו אותו דבר על להקות כמו Cinderella מצד אחד או AC/DC מצד שני.

הלהקה שמקורה ב-Nuremburg שבגרמניה, התפרסמה בסביבתה הקרובה בהופעות בלבד. מלווה בביקורות חמות מאוד והשוואות חוזרות ונשנות ל-Led Zeppelin או Motorhead, הוחתמה על חוזה תקליטים ועכשיו אלבומם מונח על קרש החיתוך של מערכת מטאליסט. במקרה, לפני שהתחלתי את הסקירה שמעתי קצת Jeff Healey ו-Creedence Clearwater Revival , כך שהמקורות המשפיעים על 4 החבר'ה מגרמניה ברורים לי. לגבי ההוצאה עצמה – הפקה מהוקצעת, חלקה, עם דגש על השירה והתיפוף. על העטיפה מופיע זחל עם צריח על גבו (שבי מפרפר נחמד יוצא למלחמה ולא כדאי לכם להתעסק איתו). החלטה תמוהה, בדומה לבחירת שם האלבום Weapons Of Mass Destruction. אבל כמו שציינתי, לא הסגנון, לא העטיפה ולא שם האלבום הם מה שחשובים (בעצם שם האלבום כן חשוב למי שירצה לקנות אותו) – המוסיקה היא שחשובה.

Rock כוחני, לעיתים אפל, מזכיר קצת את Chrome division הנורווגים – שירים קצרים, מובלים ע"י שירת קאנטרי בלוז מחוספסת, פשוטים במבנה, אבל עדיין קליטים וסוחפים. הנגנים לא יוצאי דופן ביכולותיהם, אבל הזמר, כן. האלבום נפתח בשיר "No Gain Just Pain" – שיר שיכול להתאים לפתיחה של סרט מרדפים ב-Muscle Cars איי שם בכבישים הצדדיים של מיסיסיפי או לואיזיאנה. עם סיום כותרות הפתיחה והצגת דמויות המפתח השיר השני באלבום, "My World's A Show", לוקח את הסגנון לכיוון יותר מלודי מגובה בקולות רקע של חברי הלהקה וממשיך את הקו.

הרצועה החמישית מתאפיינת בפשטות במובן השלילי של המילה, שיר קצבי אך עם זאת משעמם ולא מחדש. "Canned Insanity" מחזיר את המאזין למסלול – שיר מהיר וקצבי כאשר ברקע יש שימוש אפילו באפקט של בנג'ו. לראשונה הגיטריסט בא לידי ביטוי כמו שצריך ומוביל את אמצע השיר בסולו ארוך וחביב. בהמשך שירים כמו "Never Be A Wannabe" ו-"We're All Fucked" יוצרים שורה קטועה של שירים מקפיצים, שמתאימים להגדרת סגנון הלהקה – Mosh 'N' Roll. ולבסוף, Tentacle שמתחיל כשיר בלוז רוקי קלאסי, בפזמון המתופף מפדל עם הדאבל בס לסירוגין, ובסיום השיר גם מלווה אותו החוצה.

השיר החותם את האלבום הוא גרסת אנפלגד לשיר הראשון, גרסה ארוכה, מייגעת ומיותרת. כך ש-"Tentacle" יכול היה להוות סיום הולם להאזנה. בחירת הלהקה בחתימת האלבום עם שיר אנפלגד מעייפת את המאזין במקום ליצור רצון להאזנה נוספת. לסיכום, זהו אלבום עם פוטנציאל אדיר שממומש ברובו, הלהקה משתמשת במתכון מובנה ליצירת אלבום בסגנון מטאל \ קאנטרי \ רוק ומתאמצת להוסיף נדבכים נוספים על הנוסחה המוצלחת ובכך רק הורסים אותה. השירים בחלקם מתחילים בבעיטה לעור התוף, ריפים דרומיים שדורשים אייר גיטר, אבל תוך כדי שירים ארוכים ומורכבים (כמו "Hang On Lord") מפריעים להאזנה ומורידים את המתח. לסיום, מדובר באלבום חביב, עם נוכחות טובה למערכת, רק חסר ליטושים קטנים שיכולים לשפר אותו.