1. Doomsday King
  2. Angel Of Death 1839
  3. Age Of Iron
  4. The Tempter And The Bible Black
  5. Soul Slasher
  6. Blood O.D
  7. Through Eyes Of Oblivion
  8. Desolation Domain
  9. From The Ashes I Shall Return
  10. He Who Rises In Might- From Darkness to Light

על התואר המדינה הכי "מטאלית" מתחרות לא מעט מדינות: גרמניה, פינלנד, ארה"ב, ברזיל ואנגליה שולטות בכיפה (ואם שכחתי עוד כמה מדינות, אז תסלחו לי כיוון שזה לא שיעור גיאוגרפיה). שוודיה, ללא כל עוררין, נמצאת באותה ליגה של מדינות יוצאות דופן שמפגיזות את העולם במטאל משובח ויוצרים גאונים. המדינה שהביאה אלינו את מלמסטין מצד אחד ועד הדת' השוודי (שנקרא ככה בגלל שמקורו בשוודיה..) יחד עם להקות רבות המנגנות סגנונות רבים ומגוונים וגם את אבבא! הדת' השוודי הוא דת' אלים, מהיר, אנרגטי אך גם מלודי מאוד. השוודים שהתחילו אותו אי שם בתחילת שנות ה-90 עם At The Gates ו-In Flames, ממשיכים להפגיז ולתת בראש אם אותו סגנון שובר אך גם מהנה להאזנה.

The Crown הוציאו השנה אלבום חדש, שמגיע אחרי 6 שנים שהלהקה התפרקה. קצת עליהם: הלהקה הוקמה ב 1990 ונקראה בתחילה Crown of Thorns. כיוון שלהקה בשם זהה מארה"ב איימה בתביעה, אחרי שני אלבומים הלהקה שינתה את שמה ל The Crown ב-1998. ההרכב החזיק מעמד מאז הקמתו ב-1990 למעט מספר שינויים בעמדת הסולן שכללו בין השאר את צירופו של Tomas "Tompa" Lindberg (סולן At The Gates) לאלבום אחד ואת העובדה שלאלבום החדש הסולן המקורי Johan Lindstrand כבר לא המשיך. הפירוק ב-2004 נבע מרצונות חברי הלהקה ליצור בהרכבים אחרים דוגמת One Man Army And The Undead Quartet או Angel Blake.

ב-2008 חזרו חברי הלהקה לפעול עם סולן אחר תחת השם Dobermann. אך ברגע שהוא עזב ואת מקומו תפס Jonas Stålhammar ההרכב חזר להיות The Crown. כמה מילים אחרונות לפני שאתחיל לחפור על האלבום עצמו. בהרכב מנגנים הבסיסט Magnus Olsfelt (שהספיק גם לנגן עם להקת הפאואר Dream Evil), הגיטריסטים Marcus Sunesson (ניגן עם The Haunted) ו-Marko Tervonen והמתופף Janne Saarenpää שחבר ל-Marco ב-Angel Blake.

סימפוניית האלימות שנקראת Doomsday King יצאה בחברת Century Media. האלבום מביא עימו הפקה חלקה, סאונד מצוין שמבליט את כל חברי הלהקה בדיוק איפה שצריך (כמו מחוך לפמלה אנדרסון) הודות ליכולותיו של Marco. הלהקה בחרה להשקיע בעיצוב הרבה מעבר לשאר אלבומיהם הקודמים. את עטיפת האלבום עיצב Gustavo Sazes שעבר עם עוד עשרות להקות (Angra, Old Man's Child ועוד רבים וטובים). בחזית הטיפה גולגולת בעלת קרני עז (ואני לא מתכוון כן לעז מהפרסומות של Yellow), מוקפת גולגולות ומלאכים נוקמים. תמונות חברי הלהקה בחוברת הפנימי לקוחות מהופעות – דבר שלדעתי מהווה בחירה טובה ולא שגרתית. אבל עזבו את כל החרטה: האיפור והקוסמטיקה. מבחינתי האלבום היה יכול לצאת על דיסק צרוב וציורים של תיכוניסט מנוזל ב-15 ולהימכר בדוכן בתחנה מרכזית לצד ליידי גאגא, ליידי קקה ואדון שוקו. מה שחשוב זה מה שבתוך הקנקן.

במקרה זה: 10 שירים, רובם קצרים באורכם, שעוסקים לרוב בסלידה מדת (בדגש מנצרות), שטניזם, מלחמות ושאר ירקות אפלים. על הכתיבה אחראים Magnus הבסיסט ו-Jonas הסולן. אני חייב לציין לחיוב את הכתיבה של השניים. הסגנון: ת'ראש, דת' מלודי מהיר, מלודי והכי חשוב אלים. רק מהאזנה בישיבה על הספה בביתי נרגעתי משבוע מעצבן במיוחד בעבודה. להקה או אלבום שגורמים לאדם להתנקות מכל החרא של השבוע רק מהאזנה בישיבה (בלי הד בנגינג וכמה בקבוקי בירה) עושה את העבודה כמו שצריך. האלבום נפתח בשיר הנושא את שם האלבום. אינטרו קצר המלווה בצלצול פעמונים דרמטי וריף המזכיר את השיר Black Sabbath מתחבר בעזרתו של Jonas לשיר עצמו, המנבא את הבאות.

לרצועה השנייה מאפיינים יותר מודרנים, על גבול הגרוב אך עדיין מחיל ריף מורכב וכמובן – המכות העצבניות על הסנייר מדגישות את הקו האגרסיבי. "Age Of Iron" הוא שתפס אותי הכי חזק. השיר מדבר על אחד מהשלבים או העידנים באמונה ההינדית ומהכתבים ההודים: Kali Yuga. עידן המקושר לאלה האפוקליפטית קאלי. שיר אגרסיבי ביותר שמקבל מהר מאוד תפנית בצורה של סולו מהיר ומלודי הלקוח מעולם הפאואר מטאל ואינו אופייני כלל לדת' אליו אנו מאזינים כרגע. בקטע הרביעי "The Temper And The Bible Black" הלהקה עושה שימוש בגוונים בלוזיים ורוקיים עם ריפים על גבול הבלאק מטאל. אין ספק ש 6 שנים של שתיקה והתעסקות בלהקות אחרות עושה את שלה. וזה ממשיך וממשיך. אני לא רואה טעם לתאר כל שיר כיוון שהכיוון הוא ברור ומובן כבר. כל מה שנשאר זה לקנות את האלבום, להכניס למערכת, ללחוץ Play ולהנות.