The Devil's Blood – The Time Of No Time Evermore

01/09/10
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. The Time of No Time
  2. Evermore
  3. I'll Be Your Ghost
  4. The Yonder Beckons
  5. House of 10,000 Voices
  6. Christ Or Cocaine
  7. Queen of My Burning Heart
  8. Angel's Prayer
  9. Feeding the Fire With Tears and Blood
  10. Rake Your Nails Across the Firmament
  11. The Anti-Kosmik Magick

The Devil's Blood היא להקה חדשה יחסית, המגיעה מאיזור איינדהובן שבהולנד. לא, זוהי אינה להקת מטאל. אין בה שום דבר שמזכיר מטאל, בקושי דיסטורשן יש בשיריה. עם זאת, לא מעט מטאליסטים, בעיקר אלה שנמנים כחובבי בלאק מטאל (אך לא רק) למדו לקבל את הלהקה הזו כאילו הייתה איזו תגלית השנה מבחינתם. למה? האווירה שהלהקה משרה דומה ללא מעט הרכבי אקסטרים, הטקסטים המיסטיים וההתעסקות בכאוס \ שטניזם, והשואו שהם מעלים על הבמה. התחבטתי לא מעט עם עצמי האם לסקר את האלבום הזה או לא. אני בעצמי, אוהב אותו וחושב שחמשת הנגנים והסולנית, הצליחו ליצור משהו באמת מקורי שלא נשמע כבר לא מעט שנים – רוק ישן, מלוכלך מעט, ששואב המון מתקופות הזהב של Black Sabbath או Coven. החבר'ה עצמם קוראים לזה "Occult Rock", אבל בתכל'ס, זה פשוט רוק שטני עם ניחוח אמצע-סבנטיז אפל ומסומם.

עד אלבומם זה, הלהקה הוציאה דמו בשם The Graveyard Shuffle על תקליט 7 אינץ' ואילו ב-2008 הוציאה EP בשם Come, Reap. הסקירה הזו היא על אלבומם האחרון, שאמנם באירופה יצא כבר בסוף ספטמבר 2009, אבל את הבוסט הגדול שלו קיבל לקראת אמצע 2010 והרגשתי שגם פה ראוי לדבר עליו. האלבום מתחיל עם אינטרו בשם "The Time Of No Time" שהוא בעיקר סתם שקט, כמו דילוג ארוך בין שירים, עד שמגיעים לסופו ובו סולו גיטרה חביב מכניס אותנו אל "Evermore". קולה של F (אחות של אחד מהגיטריסטים בהרכב) מעט צווחני, משתמשת בטונים בינוניים עד גבוהים (כשבהופעות פעם בכמה זמן היא גם צורחת), כששלוש בחורות אחרות מלוות אותה בשירת רקע.

כבר בשיר הנוכחי, וזה שמגיע אחריו ("I'll Be Your Ghost") ברור מה יש כאן – מבנה שירים מאוד חכם, שימוש במלודיות גיטרה מיושנות (ע"י לא פחות מ-3 גיטריסטים) שקשה לי בדיוק לשים את האצבע מאיפה ההשפעה העיקרית, אבל ההתאמה שלהן לשירה החצי-מהופנטת של הסולנית, יוצרים אווירה רעה שחצי מלהקות הבלאק מטאל כיום, לצערי, לא מגיעות אליה, ולא משנה כמה ניטים יעטו. הקו ממשיך עם "The Yonder Beckons" שחציו השני ממכר, אל עבר "Christ Or Cocaine" – רצועה קליטה ומהווה את אחד משיאי האלבום, עם מבנה מעניין שגם הוא מצליח לשלב בין אותה כמות פסיכודליה קטנה, מבלי להישמע מיושן מדי אך מהפנט מספיק כדי להידבק אליו ומטאל או לא, אתם תדפקו את הראש איתו.

בתקופה שבה כל מיני להקות קקהמאיקה-קור למיניהן פורחות, The Devil's Blood, למרות שהיא אפילו לא מתקרבת להיות להקת מטאל פרופר, מכילה יותר רוע ויותר רוח מחצי מאותן להקות מודרניות שרוכבות על איזה גל של אופנה חולפת. אתם יכולים לאהוב את זה או לשנוא, אבל את הייחוד של ההולנדים הנ"ל אי אפשר להכחיש, במיוחד לא בזמנים אלו, בהם המילה "מקוריות" היא מושג נדיר.