The Rotted – Ad Nauseam

דמיינו לעצמכם מסע רגלי קצר ברחובות לונדון, פתאום מתנפל עליכם בחור קרח מגודל ומלא קעקועים, הוא תופס אתכם ומתחיל לצרוח בקולי קולות, אתם משחררים את שלפוחית השתן, ופתאום מבינים שהוא נואם נאום חברתי כנגד דת, חוקים ורקבון הממשל המודרני – ומשלב מילים בלטינית. עכשיו אתם כבר סתם מופתעים. WTF? זאת פחות או יותר התחושה כשמאזינים לאלבום השני של להקת הגריינד-קור הבריטית The Rotted. לפני שנתיים בערך קיבלתי לידי את אלבום הבכורה של The Rotted, גלגול מחודש של להקת הגריינד-קור הבריטית Gorerotted, שכלל בין השאר גם את המתופף הישראלי נתנאל גולד, וכבר אז כתבתי שמדובר באחד מאלבומי הגריינד-קור הטובים ששמעתי. הלהקה ידעה לברוח מהתבניות של מהירות ואגרסיה בלבד, והצליחה לעשות אלבום מלא בריפים חזקים, כאלה שנשארים בראש הרבה אחרי ההאזנה, מלא בטקסטים חזקים – בנושאים חברתיים בעיקר, ובסך הכול – בשירים טובים, לא המילה הראשונה שעולה בראש למי שמאזין לאלבום גריינד-קור.

מאז הוציאה הלהקה EP בשם Anarchogram שכלל בעיקר גרסאות כיסוי ללהקות שהיוו השפעה על הלהקה – הרכבים כמו Entombed, Motorhead ו Sepultura, אבל כלל גם שירים מקוריים שהצביעו על הכיוון החדש של הלהקה – בגדול, הם הפכו ל Motorhead של הגריינד-קור. הלהקה בנתה גם לוגו – זהו שם ה EP, שמייצג סוג של חשיבה עצמאית, אנטי-דתית, אנטי-ממסדית, שהפכה גם למוטיב בטקסטים של ההרכב. האלבום החדש ממשיך בקו של ה EP, יותר מלוכלך, אבל עדיין מופק ברור ונקי, ועם מגוון השפעות של Pאנק, אגרסיביות ומטונפות, שבאות בעיקר במקצבי התופים, שמשלבים מקצבי פאנק קלאסים עם הבלסט-ביטים האופיינים של גולד – וגם בריפים של Tim Carley, שמלבד חרישות גריינד וריפים ברורים יותר של דת' מטאל, מרביץ הפעם גם יציאות הארד-קור ופאנק שנובעות ישירות מה Crust Punk האנגלי של שנות השמונים, מלהקות כמו Amebix ו Doom בין השאר.

Ad Nauseam מתחיל עם השיר שאינו גריינד בכלל, אלא המנון אלים ומטונף בשם Anarchogram Sun, 3 דקות במקצב ביניים שמעלה את מפלס האדרנלין, ריף פאנקי-מטאלי, ורית'ם סקשין שפשוט צורח Motorhead, כולל בס דיסטורשן מטונף שיושב גבוה במיקס. אין הרבה מה לומר אחרי שיר כזה, קשה לייצר המנונים במטאל קיצוני – אבל זה אחד הגדולים ששמעתי לאחרונה, שיר שיגרום לך לחפש את הבן אדם שעומד מאחורי ה System, ואז להמשיך ול F**K The System, מטאפורית או מילולית – מה שבא לך יותר טוב. Rex Oblivione שמגיע אחרי זה כבר מגיש מנה של גריינד-קור אלים ביותר, עם ריף פשטני יחסית שמכתב עם אחד ממקצבי התיפוף היותר רצחניים של הלהקה, גריינד במקסימום BPM שכבר מחזיר אותנו לגריינד קור מסורתי יותר.

Surrounded By Skulls משלב את שני היסודות – גישת פאנק אלימה, ואגרסיות ומהירות של גריינד – כששניהם מרוויחים מההגשה של הסולן Ben McCrow. קשה להיות סולן ששווה איזכור בז'אנר הזה, בדרך כלל מדובר בצרחות חסרות פשר בסגנון Lee Dorian שפשוט מוסיפות עוד נדבך של אגרסיה למעשה הסדום הכללי שהז'אנר עושה לך באוזניים, אבל McCrow גם מגוון בהגשה הווקאלית שלו, משירה ניחרת דמוית Lemmyל צרחות גריינד גבוהות ומשם לגראולים שקרובים יותר לדת' מטאל. בשיר הזה הוא גם מספק מקצב קליט וכמעט Groovy לשירת הפזמון, שפשוט מעלים את כל השיר ברמה אחת. Non Serviam הוא שוב המנון חברתי לכל דבר, מקצב איטי – ריפים גדולים וקליטים, והפזמון בעל המסר הברור – I Will Not Serve, שלמי שלא הבין – הוא פירוש שם השיר שכתוב בשפה הלטינית. בפשטות? אחד השירים הגדולים ששמעתי לאחרונה בז'אנר, פשוט, בסיסי – אבל כתוב היטב, מנוגן היטב, McCrow עושה כאן עבודה של סולן גדול ומספק את הטקסט המחאתי והחזק בהגשה מושלמת.

Entering the Arena Of The Unwell כבר מציג השפעה אחרת של ההרכב- זו של הבלאק מטאל, שבאה לביטוי בקאבר ל Mayhem ב EP שהזכרתי, ריפים מהירים וקודרים, שירה צרחנית גבוהה יותר, טקסטים שהולכים לכיוון קצת יותר דמיוני היסטורי מאשר חברתי – מחאתי, וגם את זה הלהקה מצליחה להעביר מצוין. יש משהו בשילוב הז'אנרים הקיצוניים האלה שעובד באלבום הזה, גם אם הוא מפתיע לפרקים. Apathy In The UK הוא פשוט שיר גאוני, שיר שנזכר בנוסטלגיה בסצנת המטאל המחתרתית של שנות השמונים והתשעים המוקדמות, מתאר את ההערצה העיוורת ללהקות המוקדמות של הז'אנר, איסוף התקליטים וההוצאות המיוחדות – תוך השוואה לסצנה הנוכחית שבנויה על חסויות של חברות ענק ללהקות מצליחות, קבצי MP3, ועולם שמתנהל דרך מסך המחשב – וכולל צעירים שמפריחים עדכונים ועלבונות עלומי שם מאחרי מבטחי ביתם. יש מי שיגיד שהח'ברה ב The Rotted הם ארכאיים ונלחמים בהווה ובעובדות – אבל לי, כמי שגדל באותה תקופה וחווה את אותן חוויות, קשה שלא להזדהות ולהבין את גלי הנוסטלגיה שהם מפגינים בהמנון המטאלי הענק הזה. Motorbastards הוא עוד המנון שמשלב Motorhead (כמובן) עם גריינד קור אלים, ריפים קליטים אך אגרסיבים, הבנתם את התמונה. The Hammer Of Witches הוא שוב קריצה לבלאק מטאל אווירתי, שיר שמשלב הפעם גם קלידים קודרים לריפים בלאק מטאלים מהירים, ואז מחבר אותם לאלימות הפאנק/גריינד של הלהקה.

בואו נסכם – לא חשבתי שהלהקה תוכל להתעלות על אלבום הבכורה שלה, שהיה אחד מאלבומי המטאל הקיצוניים האהובים עלי ביותר בעשור האחרון, אבל יש משהו ב Ad Nauseam שאי אפשר להתנגד לו, שילוב של מסרים עמוקים שמדברים על מרד במוסכמות, סירוב לדת ולכפייה ומחשבה עצמאית – שמתכתבים עם נוסטלגיה ואהבה אמיתית למטאל של פעם, וכל זה מגובה ביכולת טכנית גבוהה, ריפים קליטים, ומנת אגרסיה שמספיקה לכל אדם, והכי חשוב – הח'ברה יודעים לכתוב שירים, וזו כבר תכונה נדירה בז'אנר המטאל הקיצוני שהם משתייכים לו. בקיצור, לכו וקנו את האלבום הזה. ולא כ MP3, אתם עלולים לעצבן את חברי הלהקה וזה לא מומלץ.