The Safety Fire-Grind The Ocean

אתם חושבים שהסצנות שבהן מנהלים בחברות תקליטים יושבים בישיבות סטייל "זקני ציון", מתכננים את המהלך הרווחי הבא וה"כוכבים" הבאים זה משהו שקורה רק בעולם הפופ הממוסחר? טעות בידיכם! ואם אתם זקוקים להוכחה , אין הוכחה טובה יותר מהאלבום החדש של The Safety Fireשמראה ללא כל צל של ספק שחברות התקליטים עדיין זוממות טוב טוב את מי להחתים ומי לא, ושהשיקולים העסקיים עדיין כאן ולצערי משפיעים על מקבלי ההחלטות. ולמרות שהלהקה הזאת היא לא Coldplay, Justin Biber או Nicki Minaj אני מסוגל לדמיין בראש את הישיבה שבה החליטו להחתים אותם. אז The Safety Fire הם הרכב אנגלי שהוקם ב2006, וזהו אלבום הבכורה שלו. אני לא כל כך יודע עד עכשיו מה הם מנגנים. ולמרות שעל העטיפה היה רשום שמעריצים של Animels as Leaders ו Between the Buried and Me הם קהל היעד, אי אפשר לומר שהם מנגנים דומה לאף אחת מהלהקות. כן יש דמיון, אבל בגדול אפשר להגיד שזה סוג של אלטרנטיב רוק עם השפעות Mathcore או פרוגרסיב, אבל הדבר הכי בולט ביצירה שלהם זה שהיא מאוד מוקפדת. מוקפדת מדי עד כדי כך שהיא נשמעת כמו מוטציה ממוקדת אך לא הכי ברורה בין רוק אלטרנטיב לבין פרוגרסיב מטאל שלא הצליחה להבין לאן היא שייכת.

עוד מהשניות הראשונות של האלבום נשמעות שתי השפעות בולטות; להקת Cynic וMeshuggah . יש פה המון מלודיות גיטרה יפהפיות ורגעים מזוככים של הרמוניות נהדרות בין אותן גיטרות לקול הצלול מאוד של הסולן / צעקן Sean McWeeney . במקביל למלודיות ולרצון ליצור משהו נעים להאזנה ומאוד פשוט וממוקד, ישנו גם ניסיון ליצור מוזיקה שהיא מתוחכמת, ג'אזיסטית מלאת שבירות, דיסוננטים וגרוב. הניגוד הזה לא בעייתי רק על הנייר ובמבחן התוצאה לצערי ברוב השירים באלבום הוא נוטה לטובת הכיוון המוזיקלי הפשטני ומרגיש לעוס ומעובד יתר על המידה.

Sean הסולן אומנם שר יפה מאוד, וברגעים של שירת הקלין אפשר עוד להתחבר אל הקול המתקתק שלו שממש מזכיר לי הרכבי Emocore ו Post Hardcore. לצערי די בולט שהקול הזה מתוחזק בהרבה מאוד אפקט Auto Tuning על רצועות השירה שלו שנערכו בצורה די מציקה. הבעיה היא שכשהוא מנסה לשיר בצורת מטאלית יותר, ולעשות מעין צעקה-גראול חלוש הוא ממש משתדל שלא לצעוק חזק ולשמור טוב טוב על מיתרי הקול שלו, מה שלא הולך יד ביד עם שירה של זמר מטאל, וגורמת לו בעיקר להישמע כמו ילד בר מצוה ממש ממש כועס. ואם הולכים רחוק יותר ומושווים אותו לאחד הסולנים של הלהקות אותם הם מחקים, המצב בכלל עגום.

ואם זה לא מספיק בעייתי, הגיטרות הגנריות להחריד של הגיטריסטים Derya 'Dez' Nagle ו Joaquin Ardiles לא ממש מוסיפות לעניין. כשבין לטחון שבירת משקלים, ברייקים רפפטיבים בדרופ B וכל קטע מאוס אחר של Metalcore וMathcore הם מדי פעם מבריקים באיזה ריף או סולו ראוי לציון. ברגעים בהם הם ממש מנסים להישמע כמו להקת מטאל מודרני זה מביך ממש בשביל המאזין שכן השילוב בין הברייקים העייפים לבין הצעקות הזהירות מדי של הסולן לא מוביל לשום מקום טוב. למרות זאת יש כמה רגעים שכן עובד להם. השיר DMP הוא תצוגת תכלית מגניבה של מטאל שובר ומגניב ומכיל עבודת גיטרות מצוינת, אפילו השירה המעצבנת לא מורידה מהכיף כאן. קצת חבל שגם כאן השיר לא שומר על הרצף המטאלי עקב ההתעקשות של הלהקה להיצמד למוזיקה נגישה ולא להפחיד מדי את המאזינים שלה בשיר מטאל אמיתי, הדבר נעשה בעזרת שמירה על רצף של שירת קלין על כל שלוש צעקות. בנוסף ראוי לציון גם שיר הנושא של האלבום שבו הלהקה נשמעת טוב יותר ביצירה מסובכת מאתגרת ומעניינת שמשאירה טעם של עוד.

אז אם חוזרים לרגע לאותה ישיבה ב Inside Out , אני בטוח שהקברניטים של הלייבל חשבו שהם מצאו סוס מנצח; להקה שמצד אחד היא פרוגרסיבית ומתוחכמת ומצד שני מנגנת שירים ידידותיים, עם סולן שצורח ומזמר, והרכב "למלמי" שמלווה אותו כיחידה אחת. אני רוצה לחשוב שציבור המטאליסטים לא אוכל כל מה שמאכילים אותו ולא קונה להקה "לכל המשפחה". לסיכומו של עניין Grind The Ocean הוא אסופה של תשעה שירים, שהופקו ושופצרו היטב בסטודיו Fascination Street של Jens Borgen , ובגדול, הכל כולל הדג המגניב שעל העטיפה והשם המפוצץ היה אמור להיות מזימה שיווקית מוצלחת ולתת ל Inside Out את אבירי הז'אנר הבאים של ז'אנר הProgressive Metalcore שהם חיכו להם. הבעיה היחידה פה זו המוזיקה, שפשוט לא טובה מספיק או מעניינת ולא מגרדת את הקצה של המבריקים האמיתיים בז'אנר, אלא נראית כמו צל חיוור שלהם. אם אתם מחפשים אנשים להכיר להם מטאל מודרני ונגיש זה יכול להיות בחירה טובה, שאר העולם יכול לוותר.