The Showdown – Temptation Come My Way
- Fanatics And Whores
- Head Down
- Six Feet Under
- We Die Young
- Breath Of The Swamp
- It Drinks From Me
- Temptation Come My Way
- Forget My Name
- Spitting In The Wind
- I, Victim (Here's To The Year)
- Carry On Wayward Son
- Death Finds Us Breathing
לא לקח הרבה זמן לגבש דעה לגבי The Showdown או לגבי ההוצאה השנייה של חבורת האמריקאים מטנסי האלה, שנתיים של עבודה על Temptation Come My Way הניבו אלבום שכבר משמיעה ניתן להבין שהוא יצא קצת באיחור אבל במקרה של The Showdown לא מדובר בשנתיים איחור, אלא באיחור של עשור או 2 אולי.
האלבום המדובר הוא יותר שילוב של גראנג' וSouthern Rock מאשר מטאל, הייתי אומר Nickelback למתקדמים היות ומבחינת ערך מוזיקאלי העבודה של The Showdown פחות מלוקקת ונדושה אבל לא נוסקת באותה מידה ונשארת בגבול הכתומים-צהובים על האקולייזר הגרפי.
בכללי מדובר באלבום רוק שנושק למטאל מהצד החלבי, עם כמה יציאות מחוספסות פה ושם, עבודת גיטרות טובה והשירה של דייוויד ברטון שנשמעת כמו פיליפ אנסלמו לאחר שקיבל כמה שיעורים מג'יימס הטפילד וצ'אד קרוגר. תמצאו שם שירים כבדים למדיי כגון "Fanatics and Whores" או שיר הנושא של הדיסק, “Temptation Come My Way” שמכילים ריפים איטיים לצד שירה מאומצת וצרודה אבל באותה נשימה שירי נונסנס קופצניים ועליזים כשיר הפתיחה "I, Victim".
השירים מעוטרים בסולואים שלא יביישו להקות מטאל גדולות יותר וניכרת השקעה בתחום הנ"ל אבל ריפים סתמיים ובינוניים דיי מאפירים אותם לפעמים. לא פעם ולא פעמיים יכולתי לנחש מה הולך להיות האקורד הבא, מה הולך לבוא מיד בשיר ובלי להסתכל על הטיימר של הנגן, מתי ואיך יסתיים השיר. The Showdown לא בוחלים באף "טריק" מהספר ולא מתביישים ומנסים לכסות את זה איכשהו, לפעמים זה מתאים ולפעמים זה כל כך צפוי שזה מעצבן.
אני בהחלט יכול לומר שיש באלבום מספר שירים שישמעו מעולה בהופעה חיה, שירים כמו “Head Down” או "We Die Young" וייתכן מאוד שההקלטה הדיגיטאלית הקרירה עושה להם עוול. אני בהחלט יכול לראות משהו מעניין על הבמה עם החבורה הצעירה הזאת מקפצת ונותנת בראש עם רוק/מטאל כמו שהיה נהוג באמצע העשור הקודם ובסך הכול מדובר בשירים שהם לא פאר היצירה אבל בהחלט לא גרועים. תמצאו פה לא מעט יציאות כבדות עם אלמנטים של ת'ראש ואפילו סלאג' (כן כן) אבל אלה לרוב קישוטים או תוספות מינוריות לשירים קלילים יותר או קטעים קצרצרים מידי בעיני כמו למשל ריף הסיום של “Six Feet Under” שזוחל באיטיות מתוך הרמקולים בקצב שלא יבייש להקות כמו Crowbar אבל מתחיל ונגמר בטרם עת.
מה שקצת הציק לי היה יציאות ההארדקור הכל כך לא קשורות שצצות להן מידי פעם בשירים מסויימים, נסיון הזוי להכניס "כובד" בכוח, כמו בשיר Death Finds Us Breathing שהרי גם ככה הוא מהכבדים והחזקים באלבום, אז בשיר השיר מופיעות כמה צרחות מחורחרות שלא ממש קשורות ודיי הורסות לי.
לסיכומו של עניין יש לנו פה אלבום שיתכן ולפני 10-15 שנים היה עושה את החבר'ה האלה כוכבים לא קטנים, הם נראים סבבה, מנגנים סבבה ונשמעים לא רע בכלל אבל הם עומדים יותר מידי על תילם של ענקי עבר שכבר פסו מעולם המוזיקה ומנגנים אקורדים ששמענו כבר יותר מפעם אחת הן בימי הזוהר של ההארד רוק כשלהקות כמו Krokus. Gotthard. MSG וכו' לבלבו כאגס ותפוח, והן בימי מהפיכת הגראנג' הסיאטלית של אמצע שנות התשעים שהולידה להקות ענק כגון Pearl Jam, Alice in Chains, Stone Temple Pilots וכמובן Mother Love Bone, ניתן לציין גם את Nirvana (למרות שאני אישית לא אוהב לשים אותם באותה רשימה עם הלהקות הקודמות אבל זה כבר דיון אחר)
הנחמה היחידה שאני יכול לקבל מהאזנה ל The Showdownהיא מהעובדה שהרבה אנשים שקראו את הרשימה הנ"ל עיקמו את המצח כי הם צעירים מידי בכדי להכיר את השמות ואת התהילה והמוזיקה, עבורם, "Temptation Come My Way" יכול להיות מעין מסע מעניין לצלילים ומראות שהיו יותר שכיחים ופופלאריים בעבר, ממש כמו הRemake של הסרט Superman.