The Sorrow – Misery Escape

The sorrow או כפי שיקראו מעתה בסקירה הזו, הצער, הם תגלית ענקית עבורי בתוך המטאלקור. הצער היא להקה אוסטרית שהחלה לעבוד בשנת 2005 כחיבור בין שני חלקים של שתי להקות: Disconnected ו Distance וזה האלבום הרביעי שלהם. הם רוקדים על הקו שבין המטאלקור לדת' בצד המלודי מאוד שלו. ללהקה יש קהל מעריצים גדל והולך ברחבי אירופה והם הספיקו להופיע בוואקן, טוסקה ועוד לא מעט מקומות, היופי האמיתי בסאונד שלהם הוא משחק עם מקצבים שמשתנים כמה וכמה פעמים תוך כדי השירים ולחנים מלודיים מאוד. הם בהחלט משהו שונה בתוך כל המטאלקור. ככל שאני חופר יותר לעומק בז'אנר הזה של הקור, ואני מניח שככה גם יהיה בכל ז'אנר שאחפור בו, אני מגלה כמה סגנונות שונים אפשר למצוא בתת ז'אנר ועד כמה אפשר להשמע שונים ומיוחדים בתוך כל ז'אנר וז'אנר. והצער עושים את זה טוב מאוד.

לצער יש יתרון אחד ענק על המון להקות קור, הקטע הפאנקי שלהם נשמע כמו שפאנק צריך להשמע. לפחות כמו שאני חושב שהוא צריך להשמע, פאנק רוק מלודי וטוב עם לחנים טובים ושירה טובה ולא מתבכיינת. הסאונד הזה של להקה שיודע מצד אחד לעשות פאנק טוב בפני עצמו ומצד שני ד'ת טוב ביחד פשוט יוצר יצירה מושלמת כמעט מבחינה מוזיקלית, זה לא שהם עושים מטאלקור, הם עושים פאנק טוב ודת' טוב וזורקים אותם ביחד לאותה הקלחת, וזה פשוט יוצר סאונד מצויין.

האלבום נפתח ב Retracting memories, שיר שמעביר לנו את כל הטוב בלהקה הזו, סאונד מטאלקור נקי, בס עוצמתי וגיטרות מטאל נקיות אי שם ב 3:06,לא אופייני לז'אנר אבל אדיר, פשוט אדיר. The escape היה יכול להיות שיר מצויין, אבל יש לו בעיה עם שירה פאנקית מתבכיינת שמפריעה לשיר שהיה יכול להיות מעולה, נכון שאמרתי שאצלם זה שונה, אבל בשיר הזה גם הם נפלו לקיטש, אף אחד לא מושלם. Burial bridge, השיר השלישי הוא שיר אפל. תמיד מצאתי את המטאל קור בתור סוג של הפי מטאל שכזה, אבל פה יש לנו שיר ענק, מהיר, גראולינג ושירת קלין פאנקית בדואט ולא כל אחד בתורו. קטעים אפלים ועמוקים לצד ריפ גיטרה מהפנט שרץ לכל אורך השיר.

זוכרים שסיפרתי לכם שהצער עושים יופי של הכלאה בין פאנק לדת' ? אז השיר החמישי, A reason, הוא בעיניי השיר הכי טוב באלבום, מלודיה שבקלות הייתה יכולה להיות של Useless I.d וסאונד מרגש באמת שמחובר בצורה הרמונית ומושלמת כמעט, לקטעים הבאמת שוברים של השיר הזה. Thin Red Line, שוב מוכיח שהלהקה הזו לא שמה זין על חוקי הז'אנר, השיר הזה איטי יחסית, מלודיה עמוקה וסמיכה מערבלת בטן, בלי נגיעה אפילו לשניה אחת בשירת קלין, גם שונאי הקור לא יוכלו להתווכח ולהגיד שזה לא שיר מטאל. השיר הזה הוא בן חורג, מטאל כמעט אפל לגמרי, בן דוד של פרדייז לוסט. (טוב,נו, בן דוד רחוק) וללא ספק, מכאן ועד סוף האלבום, האלבום הרבה יותר אפל וקודר, חוץ מנפילה מזעזעת בשיר העשירי שם הסולן צועק בבכיינות מעצבנת

"I want to thank you for the suffering
and all the times you turned
the back on your kin
I try so hard to kill the memories
the day will come when I'll weep no more"

Weep no more, זה משהו חשוב, ח'ברה, תוותרו על זה בשירים, הסאונד המתבכיין והמזוייף הזה ממש מרגיז,ראבאק!

השיר האחרון, Follow The Lights, הוא גם שיר מצויין, סאונד עמוק ולחן פאנק רוקי ששוב שזור בצורה מושלמת בסאונד , שיר נסיעות מושלם. אין כמו להעביר איתו נסיעה הביתה אחרי יום קשה, או אפילו לעצור סתם ככה בצד הדרך להרים את הווליום לשמיים ולהתמסר מצד אחד לנעימות הפאנקית שלו ומצד שני לדאבל באסים ולתופים המהירים שעוטפים אותו מכל כיוון, יצירת אמנות.

לסיכום, זה אלבום מעולה, של להקה באמת טובה, אני אישית הולך לקנות את שלושת האלבומים הקודמים שלהם. ויש לי תחושה שהם רק יוסיפו לגוון ולצבע של הלהקה הזו. כל חובב קור חייב שיהיה לו את האלבום הזה וזה גם יכול להיות אחלה אלבום מעבר למי שלא שמע קור, או החליט שמשום מה הוא לא אוהב את הסגנון, תנו הזדמנות, אני מבטיח שלא תתאכזבו.