The Vision Bleak – The Wolves Go Hunt Their Prey

הנה שיעור מהיר איך לקרוע את האחוריים על משהו ואז בהינף יד לרסק אותו כליל: נניח שמדובר באוכל, אהבתי השנייה בחיים אחרי מוזיקה, טוב שלישית… אז אתם הולכים לשוק ובוחרים את הדג הטרי ביותר והעסיסי ביותר, לא שמן מידי אבל לא שלד עצמות עם קשקשים. יחד עם הדג אתם רוכשים ממיטב ירקות ארצנו המבורכת וששים לביתכם. על אש קטנה אתם מבשלים את דג כשאת האוויר מבשמים ניחוחות תבלינים ומעוררים את כל החושים בגוף ובצד אתם מצננים קלות יין מבציר משובח…

כעת על השולחן דולקים זוג נרות והלהבות שלהם כאילו מפלרטטות זו עם זו בחינניות, את נשימות הערב הקסום ממלאת מוזיקה ערבה ומולכם יושבת בחירת ליבכם במלוא יופייה והדרה (בנות המין היפה יכולות לדמיין פה את עידו רוזנבלום לצורך העניין). אתם מתיישבים לאכול, אתה מגיש בפניה את המנה המרגשת, מוזג מעט יין לגביע הקריסטל הנוצץ, מביט בעיני הלחות… ואז שולף בקבוק סירופ מייפל ומפזר בנדיבות על כל הדג ולבסוף זורע גשם של סוכריות קופצות מעל.

אז עכשיו אנחנו מדברים מוזיקה ומולי מונח אלבומם השלישי של The Vision Bleak, צמד גרמני (אולף תאודור שוואדורף ואלן קונסטנץ) שמשלב מגוון מעניין של מרקמים בתמהיל גות'י קודר ואפל. The Wolves Go Hunt Their Prey מדלג יפה בין ריפים קליטים של פאוור מטאל ות'ראש לתוך ביצה של מלנכוליות ואפרוריות כשאת כל זה מלווים הרבה מאוד קלידים שמושפעים כאמור מקשת רחבה של סגנונות ומקורות. ממוזיקה ים תיכונית וערבית, רוק ומטאל "קאלסי" (לרבות ת'ראש ודת') ועד מוזיקה שמזכירה פסקולים של סרטי אימה, כל זאת עם נגיעות פרוגרסיביות ממש מעודנות פה ושם.

האלבום אמנם נפתח בקטע Intro שראוי יותר לאלבום דום אבל לא מדובר באלבום איטי בהכרח ומהמרץ' של "Amala And Kamala" אנו עוברים לאחד הריפים היותר מגניבים באלבום, לא פאר היצירה כי אם ריף ת'ראש מקפיץ וטוב אשר חברינו מרבים לנגן ברצף בעוד התופים עוברים ממקצב למקצב, פעם מנגנים On Beat ופעם Off Beat, פעם Double Time ופעם Half Time וחוזרים לקצב רגיל, שטיק מוכר של להקות פרוגרסיב שעובד ממש יפה.

"The Demon of the Mire" כבר מתחיל ביותר אגרסיביות וקצב יותר רצחני אבל משום מה לא ממשיך את הפרץ העצבני הזה מעבר ל-45 השניות הראשונות של ריף הפתיחה הכוחני, לאחר מכן אנו עוברים לקצב דיי מונוטוני ופחות זורם מקודמו ומהקצב של "She-Wolf" שקדם לו. היות ומדובר בצמד מוזיקאים ששניהם אחראיים על עבודת הקלידים באלבום, דיי צפוי שעבודת הקלידים באלבום תהיה המוטיב העיקרי עליו מבוססת המוזיקה כולה ואכן כך הדברים.

בכל השירים מונחות שכבות על גבי שכבות של קלידים שמופקים למשעי, עשירים במוטיבים שונים ומשונים לפעמים. בעוד שבשירים מסוימים העבודה היא יותר לכיוון הבנאלי של Strings ומקהלות גות'יות, קיימות לא מעט יציאות שאני לא אגזים ואכנה אותן "לא שגרתיות", נסתפק ב"פחות שגרתיות" לצורך העניין אבל אין זה גורע מהאפקט החזק שלהן. כך למשל בשיר "The Black Pharaoh Trilogy: Introduction" שבהתאם לשמו ולנושא שלו, השיר כולו שופע באלמנטים ערביים – זה מתחיל בלחן וכלה בעיבוד ובבחירת הפדים והצלילים של הקלידים.

מדובר בחלק ראשון מטרילוגיה עשויה היטב שנפתחת בקצב איטי ורגוע, מסתורי במקצת, "The Shining Trapezohedron" – החלק השני שלה כבר מעביר הילוך, הופך לאגרסיבי יותר ואת חלל האוויר ממלאים שטיחים של Strings וכינורות מקסימים ואחרי הסולו מצטרף עוּד חביב שמוסיף לא מעט לאווירה. החלק השלישי "The Vault Of Nepjren-Ka" לצערי אמנם ממשיך מאותו מקום בו נגמר הקודם אבל לא לוקח את השיר יותר מידי רחוק שזה פספוס קל מבחינתי כי יש פה פוטנציאל אדיר שנוצר ב2 החלקים הקודמים הסיום השלישי קצת מאכזב.

כך מחברים חברי The Vision Bleak שיר לשיר באלבום שמופק בקפידה, מצלצל יפה ומאוזנת מאוד. הגיטרות נשמעות פריכות ביותר ובין אם בריפים הקיטשיים של שירים כמו "She-Wolf" או "Evil Is Of Old Date" ובין אם בסולואים הנחמדים שמעטרים פה ושם את השירים, 6 המיתרים נשמעים מצוין. לעבודת התופים יש מעט נוכחות אם כי לרוב הם נבלעים ולא משום שהמיקס לא מוצלח חלילה אלא משום שהם לא מביעים הרבה, תופים צפויים מידי שהולכים לאיבוד בים של גיטרות עוצמתיות וקלידים שמתקיפים את האוזן מכל עבר, אז בכל ההמולה לסנר ולתוף הבאס לא ממש מתייחסים והם יושבים בצד ומחמיצים פנים.

אז עכשיו אתם בטח תוהים למה קשקשתי בהתחלה על דגים, ירקות, תבלינים, יין ומנחים של "מונית הכסף"? הרי לנו מנת דג דשנה וגות'ית על מצע ירקות טריים מרטיטי מיתרים, מוגשת לצד יין צונן ממלכות אפלות וקרירות, ברקע נשמעת זימרת מקהלה ופעמוני כנסיות מרוחקים כאילו מצטרפים למנגינה… איפה נכנסים פה סירופ המייפל והסוכריות הקופצות אותם הזכרתי לעיל? ובכן, את כל ההפקה הזאת קלקלו עבורי מנות נדיבות של שירת בריטון משעממת עד כאב שבנוסף להיותה עקב האכילס של האלבום היא גם חלשה מאוד, מבוצעת באופן ריק וחלול וחסרת כל נוכחות במיקס לדעתי ב-80 אחוזים מאלבום.

מידי פעם "חוטא" הזמר ומגניב איזה Growl קטן או Scream חנוק אבל לרוב השירה מדשדשת בין הטונים שמשמיע רפי גינת כשהוא נהנה. הדבר אולי היה מעניין אילו היה איזה קונטרסט בין הקול הזה לבין קול גבוה יותר, אולי, כמו שהחכימו Therion לעשות הרבה פעמים באלבום המופת האחרון שלהם – Gothic Kabala, ברם, כ-Lead וכסולו כמעט אבסולוטי, זה רחוק מלהיות מעניין.

עכשיו' מי שמדבר אליו הקול הגברי הנמוך והחד גווני הזה, סטייל Sisters Of Mercy למשל (אבל במקרה זה פחות מעניין מהדוגמא שעוד איכשהו גרמו לזה לעבוד יפה) – יכול לשכוח את מה שאמרת בפסקה הקודמת, את מה שקשקשתי על דגים וליהנות מאלבום גות' מצוין, מהטובים שיצאו השנה. אבל אני חושב שאלבום ברמה כזאת, הפקה כזאת, ראויה לזמר\זמרת עם נוכחות ולא לגמגומים נמוכים, כמעט חסרי מלודיה ולגמרי חסרי נוכחות וייחודיות. ותגידו מה שתגידו, דג לא הולך עם סירופ מייפל וסוכריות קופצות.