This Ending – Inside The Machine

היה היו פעם בשבדיה הרחוקה, חמישה חברים שהרכיבו להקה אגדתית בשם A Canorous Quintet. הלהקה הוקמה בשנת 1991 ועברה מספר גלגולים ושינויים לא מעטים בהרכבה, אולם על אף זאת, הספיקה להוציא שני אלבומים מעולים שנהיו לאבן דרך במטאל השבדי בפרט ובז'אנר הדת' מטאל בכלל. בשנת 1998, פחות משנה לאחר צאת אלבומם האחרון ולאחר שראו כי חברות התקליטים הגדולות לא ממש מחזרות אחריהן, החליטו חברי הלהקה להפריד דרכם ולהמשיך הלאה, איש איש בעיסוקו.

החברים נשארו בקשר זה עם זה, והיה ברור כי ביום מן היום ישובו לשתף פעולה מוזיקלית. תשע שנים אחר כך החליטו החברים לשוב לפעילות משותפת. בכדי לפתוח דף חדש לגמרי הם שינו את שמם לשם This Ending, נכנסו לאולפן, חתמו עם חברת תקליטים מובילה (Metal Blade Records) והוציאו את האלבום Inside The Machine. הסיפור עם הסוף הטוב הזה יכול היה להיות מאוד אוטופי אלמלא השינוי הדרסטי שעשו חברי הלהקה בסגנון המוזיקלי שלהם. This Ending מציגים סגנון שאינו דומה ולו במעט, לאותו סגנון ייחודי שהציגו A Canorous Quintet, עד כדי כך שלעיתים קשה בכלל להאמין שמדובר באותו הרכב ללא כל שינויים פרסונאליים בלהקה או בעמדותיהם.

A Canorous Quintet נודעו בסגנון מוזיקלי מאוד ייחודי ומורכב ששילב בתוכו מקצבים מהירים ושירה מתחום הבלאק מטאל, ברייקים וריפים מלודיים מתחום הדת' מטאל וסולואי גיטרה הלקוחים מעולם הת'ראש מטאל. כל אלה נתנו גוון אחר לדת' הסקנדינבי, ששבר שיאים שוב ושוב בשנות התשעים העליזות עם פריצתם של להקות כמו: Dark Tranquility, At the Gates, In Flames וכל השאר. This Ending לעומתם, מציגים דת' מטאל סקנדיבי הנוטה יותר למטאלקור השבדי המודרני. מבחינת הריפים, המקצבים, השבירות המינימליות, השירה כולם נוטים להשמע באותו סגנון כמו של להקות דת' מטאל/מטאלקור שיצאו מסקנדינביה כמו Darkane ו-The Haunted.

גם בפני עצמו, Inside The Machine הוא אלבום לא ממש טוב. קשה אמנם להתרגל לסאונד החדש של הלהקה ולהתנתק מעברה המפואר אולם בשמיעה השלישית אתה מגלה כמה נקודות אור כאשר המקצב המהיר של Fredrik Anderson, המתופף האדיר של Amon Amarth, מהדהד בחלל החדר. רוב השירים באלבום תבניתיים: שני ריפים מובילים – הראשון מהיר מקפיץ מוביל את הבתים, השני איטי ומלודי יותר ומלווה את הפזמון – כאשר באמצע השיר משתלבים גם סולואי גיטרה ת'ראשים ומלודיים, שאלמלא הם לא היה באלבום שמץ של ייחודיות. כמעט ואין C-Parts או שבירות מיוחדות במקצב, בגרוב או בתבנית המוזיקלית.

בשני השירים הפותחים: "Seed Of Destruction" ו-"Inside The Machine" יש אפילו שימוש במודולוציה, העלאה של טון וחצי בסולם, אמצעי מוזיקלי שמאפיין לרוב שירים של אירוויזיון, שמוסף כאשר רוצים למשוך את סוף השיר ואין ממש לאן. אין כל כך טעם בלנתח כל שיר בנפרד – למעט השיר "Lidless Eyes", שהוא אטמוספרי ואיטי יחסית למקצב המהיר שמאפיין את השירים באלבום, ו-"This Ending", השיר האחרון באלבום, שהוא היחיד שעובר באלבום את רף חמש הדקות ומשלב בתוכו קצת יותר משני חלקים – רוב השירים בנויים ולעיתים אף נשמעים אותו דבר.

חברי להקת This Ending בהחלט פתחו דף חדש ונקי אך לא במובן הטוב. היה עדיף שהיו ממשיכים את הקו שהציגו חבריה במסגרת A Canorous Quintet, ואולי אף משנים אותו קצת בכדי שיוכל לגעת ביותר אנשים ובאמצעות זה לחתום בחברת תקליטים גדולה. אולם התמסחרות טוטאלית, מחיקת כל העבר המפואר של הלהקה מבחינה מוזיקלית, ללא שום זכר ורצון להחזיר עטרה ליושנה, זה בהחלט מפח נפש לכל אלו שראו ב-A Canorous Quintet ניצוץ וייחודיות בתחום המטאל השבדי בפרט ובז'אנר הדת' מטאל בפרט. גם אותם מטאליסטים צעירים שאינם מחזיקים באותם תחושות נוסטלגיות, ונישאים מיום ליום על גבי זרועותיו של המטאלקור, לא ימצאו חידוש מיוחד במוזיקה שמציגה This Ending, שבסופו של יום היא עוד להקת דת'/מטאלקור שבדית.