Throwdown – Intolerance

עד לא מזמן – Throwdown היו חלק מאבות המזון המוסיקליים שלי – כשזה נוגע ל-Hardcore. נו – אני יודע – הם ממש לא היו הראשונים, גם לא היו דור שני או שלישי או תשיעי שזה מגיע ללהקות Hardcore. כן – אני יודע – הם גם לא בדיוק Hardcore – הם יותר מעין גרסה מעט יותר פשטנית של Hatebreed, וחברי הלהקה שמעו יותר מדי Pantera לאורך השנים – אבל כש-Haymaker יצא ב-2003, ביחד עם Rise Of Brutality של Hatebreed, לי סוף כל סוף היו אלבומי Hardcore מטאליים דיים שיכולתי להתחבר אליהם בכיף ובקלות. היו עוד לפניהם – מן הסתם, אבל אני בתור חפ"ש צעיר לא הכרתי שום דבר מעבר לעולם המטאל המסוגר שלי. כשאמרו לי Hardcore חשבתי על Biohazard ועל Agnostic Front ופה הכול היה נגמר. למזלי התמונה הזו השתנתה.

הרומן שלי עם Throwdown הוא יותר ארוך ממה שהייתי רוצה להודות בכך. עברו 11 שנים מאז Haymaker – ובדרך קיבלתי את Vendetta שהיה בעצם סוג של ה-Rise Of Brutality של Throwdown עצמה (אם Haymaker הוא ה-Perseverance שלהם) – פשוט, קליט, ומעניש כמו מגף צבאי לפרצוף המחוצ'קן שלי, אבל תשומת הלב האמיתית שלי הופנתה אליהם כשיצא Venom & Tears. זה היה אלבום שלמרות שגנב המון (!) מ-Pantera, הוא התרחק ממש משורשי ה-Hardcore שלו לכיוונים מטאליים שיותר מרק מצאו חן בעיניי. הבעיה הגיעה עם Deathless שיצא כמה שנים אחריו. האלבום היה בסדר, יחסית, אבל זה כבר לא היה Throwdown. זו הייתה להקת מטאל קבל עם ועדה, עם בלדת-קאנטרי מלאת דיסטורשן אה-לה Load של Metallica, או פזמונים מלודיים בסגנון The Great Southern Trendkil של Pantera – וגרוב שהוא מעט וזול ומאולץ הרבה. היו שם כמה שירים נהדרים, שלא תבינו לא נכון – אבל איפה הם ואיפה הימים של Forever מ-2003 ?

ואז הלהקה החלה להתרסק. זה לא היה משהו בולט, היה צריך לעקוב אחרי ההעלמות המתודית שלהם מהאינטרנט, אחרי שסולן הלהקה, Dave Peters, בחור שהתגאה בהיותו Straight-Edge לאורך הטקסטים של כלל הקריירה שלה, הודה בפומבי שבטעות אכל עוגיות-חשיש שהוצאו לו בלי לשים לב. בתכלס ? כואב עליו – שמשטות ואהבת שוקולד הצליחו לגדוע את מה שהוא ראה כהישג משמעותי בחיים שלו והיווה דרך חיים של טוהר מידות כזה או אחר עבורו. זו הייתה בת-הקול האחרונה של הלהקה ב-2010. שנתיים אחר כך באו Dave הסולן ביחד עם בסיסט הלהקה הנוכחי, Mark Mitchell והביאו שני חברים על תקן "אורחים" בעמדת הגיטרה והתופים – וחזרו לעבוד על מוסיקה אחרי הופעה קצרה לראות שעדיין יש שם אש.

לקח 4 שנים מאז ש-Deathless בישר כמעט את מותה של Throwdown כדי שפתאום היא תתעוררה מחדש ותגיש לנו את Intolerance. Intolerance לוקח צעד וחצי אחורנית, מוחק את כל מה ש-Deathless השיג (או לחלופין – הרס) ולא מעט מהחזקה של Venom & Tears ומשאיר אותנו עם אלבום Hardcore מטאלי שיש לו לא מעט Pantera כמו שיש לו לא מעט Hatebreed. מבחינת איכות החומר – האלבום הוא אלבום טוב, אבל הוא נשמע עוד יותר מאולץ מאשר השירים הכי מאולצים שהיו באלבומיהם הקודמים. משהו פה מצליח לזרום קדימה בגלל הפשטות שבחומר, בגלל העוצמה שבגרוב ובגלל הכריזמה של Peters – אבל ככלל – זה נדמה כאילו הוא אפילו לא מאמין לעצמו.

תמיד אומרים על להקות Hardcore שהם ה"קציצות ותפוחי האדמה" של מסעדות הפועלים שמייצרות רוק כבד. אז במקום להתעסק בזוטות ובמנות פתיחה – בוא נבדוק מה הגישו לנו Throwdown (או רק חצי Throwdown עם כמה שכירי חרב) בתור המנה העיקרית.

Fight Or Die מתחיל עם אנרגיה על מקסימום, Hardcore מטאלי וגרובי – מהיר ובועט, כמו חיה כלואה, כמו שצריך, ללא הפתעות. אחרי הפזמון ישנו כמובן ירידת מתח איטית וקצבית, חלק ממה שהפך לסימני ההיכר של Throwdown שהפך אותם למפלצת של ריפים פשוטים וקולעים בול. אם הואריאציה הפשוטה הזו לא הספיקה לכם לתת בראש – ה-C-part פשוט מגיש את הפזמון עם Half-time קלאסי שנשמע כמו סדרת פיצוצים מבוקרים בשיכון ישן.

Borrowed Time הוא אחד מהשירים האהובים עלי באלבום, הוא איטי יותר – אבל גרובי פי מיליון. נשען כמעט כולו על ריפים ש-Hatebreed כתבו עשור לפני כן, Madball כתבו שני עשורים לפני כן, ויש מצב ש-Black Sabbath בעצמם כתבו לפני כן ופשוט לא שמתי לב. שיר מיד-טמפו מלא עוצמה שבו הגיטרה נוהמת יותר מהשאגות אה-לה Phil Anselmo של Dave Peters. דווקא השיר ששוחרר ראשונה, שנקרא פשוט Avow, צורם לי יותר. הוא פחות או יותר נשען על אותה נוסחה כמו Borrowed Time – שיר לא מהיר אבל עם חטיבת קצב של קצבים שמשאירים את השיר בדחיפה קדימה תמידית – אבל איך אפשר להתייחס למנטרה של Peters על כך שהוא נשבע לנצח אמונים לטהרת הגוף מסמים משני תודעה, אחרי שהוא בלס כמה שוקולדים טעונים בכימיקלים זרים? אני מבין שזו הדרך שלו לכפר על מעשיו – אבל אפילו אני, בתור Staight-edger כמו ש-Peters היא רוצה להיות כשהוא גדול, לא יכול לבלוע יותר מדי הטפות מוסר, גם אם זה המוסר שלי בדיוק. אף אחד לא אוהב הטפות.

Hardened By Consequences כבר נותן טיפה יותר כנה, יותר אלים, בה שומעים את החרטה והצער שבמעשיו של Peters – אם זה חשיש-הטעות שבעוגיות, הפרידה מחברי הלהקה שליוו אותו מאז 2002 בערך – או הנטייה החזקה שמאלה עם המטאל המלודי של Deathless. כך או כך – אין לזה מקום ב-Intolerance – והשיר המחוזק הזה הוא מאין תזכורת ללהקה עצמה שלעולם-לא-עוד שטויות כאלה.
שני השירים העוקבים, Defend In Violence ו-Suffer, Conquer הם שני שירי הארדקור פשוטים, עם קורטוב של ברזל כבד כדי להרחיק אותם מהשפעות ה-Punk הברורות ששרועות בז'אנר כמו פטריות אחרי הגשם, אבל הם לא בולטים לטובה בשום צורה.

Cut Away עדיף על קודמיו – אבל בשלב זה אנחנו כבר מבינים את העניין. לפעמים יש ריף שהוא בלתי-מנוצח ובן-אלמוות, אבל זה לא של-Throwdown יש בדיוק איזו הברקה מקורית. במקרה הכי טוב אפשר לומר שהאלבום Intolerance הוא "לא מפתיע, ולטובה." הלהקה מנגנת 11 שירים ב-28 דקות של Hardcore מתכתי ומוכר, אחרי שנפלו מגדולתם, אספו כוחותיהם – והמשיכו.

השאלה עכשיו אם מדובר באבחת פטיש חד פעמית או ששכירי החרב שבאו לנגן את שיריהם האידיאולוגים שמדברים על "משפחת חברים" ו"נאמנות לעצמך" ביחד עם Peters ו-Mitchell כי הם רוצים להיות חלק מהמשפחה הזו של עולם ה-Hardcore – או שלא משלמים להם מספיק גם כדי לכתוב מוסיקה וגם לקרוע את התחת בטורים ברחבי אמריקה. האלבום חוזר על עצמו, טוחן את אותם המים, ולמי שנמאס ממש מהר מהטון המדובר, יכול להתנחם שמדובר במנה קצובה וקצרה של Hardcore לפרצוף, שגם כשהוא מקורי ומרענן ומפתיע כמו למצוא קוקה קולה במכונת פחיות השתייה – יעני לא – הוא עדיין עושה את העבודה.