Thy Art Is Murder – Hate

אוסטרליה היא ללא ספק אחד המקומות הכי מגניבים בעולם.
קנגורואים, נסיעה בצד שמאל של הכביש, וומבאטים, וולביז ושאר חיות נדירות הם עניין יומיומי שם. הכותרת הכי משמעותית שתמצאו בעיתון המקומי היא על איש שנשך כלב. רוב האנשים שם מבלים את חייהם בנינוחות ובפנסיה מוכרים את כל מה שיש להם, קונים קראוון, כמות בלתי מוגבלת של סטייקים ובירות, ובכל ערב עושים על האש ושותים בירה. איך המדינה הרגועה והשלווה הזו הצליחה להפיק את הרביעייה הפסיכוטית הזה שהיא Thy art is murder, זו שאלה שהתשובה עליה באמת נשגבת מבינתי. זה האלבום השני של הלהקה המרשימה והכוחנית הזו ואני בהחלט מצפה לבאות, כי זה פשוט אלבום מטורף.

הרבה ויכוחים ודיונים קיימתי סביב האלבום הזה עם כמה מחברי צוות מטאליסט סביב השיוך הז'אנרי של הלהקה הזו. ההגדרה היבשה יכולה לנוע ממטאלקור לדת'קור או אפילו לטייטל כללי של אקסטרים מטאל, אני יודע שלהגדרות אין באמת משמעות אמיתית אם אתם אוהבים את המוזיקה, אבל כל קשר בין מטאלקור לסאונד של TAIM הוא מקרי בהחלט. הקשר היחיד לעניין הוא אופנתי ולא מוזיקלי, מדובר באנשים בעלי סממנים חיצוניים דומים, קעקועים צבעוניים עד לגובה הצוואר וטבעות מרחיבות לאוזניים.

נכון, יש פה גם ברייקים (שונים מהמטאלקור, אגב) אבל בחייאת ראבאק, הברוטאליות של ההרכב הזה פשוט מרשימה בטירוף, אז שחררו אותי מהאנטי שלכם לסגנון האופנתי של הלהקה ובואו נדבר קצת על האלבום הזה.

האלבום נפתח ב Reign of darkness,פתיחה משוגעת לאלבום הזה, ישבתי לי באוטו בפעם הראשונה ששמעתי אותו, ווליום בגובה שהיה מסוגל להפיל כמה בתים מסביב, השיר נבנה לאט לאט, והשאגות של כריס (הסולן) פשוט הותירו אותי עם פה פעור, שאגות ברוטאליות ואגרסיביות כאלו כבר הרבה זמן לא שמעתי.

הברייקים מהירים ותכופים, התופים מגיעים למהירות שיא כשהשאגות של כריס הופכות להיות שירה שטנית, והטקסט? הטקסט פה הוא קודר ואפל, לא תמצאו פה עומק עם מסרים סביבתיים חריפים, שנאה, כעס והרס הם המנוע של השיר הזה כשלכל אורכו מלווה אותו נגינה אפלה ומקאברית.

Vile creations, השיר השלישי באלבום מתעסק גם הוא בטקסטים רקובים ואפלים, הוא מתאר יצורים אפלים שעצם בריאתם מקורה בסבל ולי אישית מזכירים את סיפורם של יצורים נאלחים בספר ישן שקראתי, חלקם רמש וחלקם אדם. הסאונד הכללי של השיר מהיר וכוחני, אין לנו פה סולואים ונגינות מלודיות מדי (אולי חוץ מאיזו נגינה אפלה ברקע) המון תופים מהירים ושאגות קצביות ונמוכות ששירה ארסית ושטנית מלוה אותה ברקע.

בכלל, האלבום הזה הוביל אותי אל ההבנה שמצבי המטאלי קשה מאוד, אם הגעתי למצב שאני מצליח להבין מה כריס שואג למיקרופון סימן שהקצנתי כל כך בסוג המוזיקה שלי, לפני שנה זה לא היה קורה.

למקרה שתהיתם: Infinite forms הוא השיר שהוביל אותי אל ההבנה הזו, שיר מספר 6 באלבום שיר שמתאר את "נביא ההרס" או שאולי "כהן ההרס", אותה נשמה שהולכת וקוטפת חיים, השיר מהיר ופסיכוטי, כריס שואג בקצב שיא עד שב 2:28 נכנס לנו סולו גיטרה ארוך ומאוד לא אופיני לאלבום הזה שהוא אלבום כמעט נטול סולואי גיטרה משמעותיים. קצת אחרי הדקה השלישית, גן עדן של ברייקים, לא לשונאי הז'אנר. וכן גדול, עצום, ענק לירון.

השיר השביעי באלבום הוא ללא ספק האהוב עלי, נפתח בנגינה שנשמעת כמו שיר רוק קליל. אבל האשליה הזו נמשכת רק כמה שניות, כי Dead Sun, הוא שיר אוירה מדהים, האוירה האפוקליפטית שהוא מעביר היא משהו שרק ציור היה מעביר יותר טוב.

ניקו ברונסון, סולן להקת המטאלקור : "War From A Harlots Mouth" מסייע פה בקולות, ויחד עם כריס הם מציירים חזון של עולם מת, נטול תקווה. הגיטרות שמנגנות ברקע מנגנות שיר מוות אפל ואיטי לכל אורכו של השיר. וכש ב 3:05 כריס שואג :

"I can’t wait to die"

כל הגוף שלי מצטמרר, זה פשוט קטע ענק.

את האלבום סוגר Doomed from birth, עוד יצירה של הח'ברה האלה שמארחת אורח אוסטרלי נוסף, ג'ואל בירץ'- סולנה של להקה המטאלקור המקומית -The Amity Affliction , עוד מפלצת שואגת וצורחת לקשט את השיר הזה. ריף רקע משגע ומהיר, תופים מרשימים ומהירים שלא מאבדים אף ביט והרמונית צרחות\שאגות בין שני הסולנים הנהדרים האלה הם הבסיס לשיר הזה, שכמובן, כמו בכל האלבום הזה, גיטרות עצובות וקודרות ברקע מעניקות אוירה שאין שניה לה בז'אנר. הקטע הזה הוא אחד משני קטעים ארוכים (יחסית לאלבום הזה) והוא בנוי כל כך טוב שנדמה שהוא נמשך הרבה יותר, המוזיקה עולה ויורדת. היללות מלוות אותה לכל אורכה, כשהקצב יורד ועולה.

לסיכום, זה אלבום הדת'קור הראשון שיצא לי לסקר, ותכ'לס זה ממש לא משנה לי איך נקרא לז'אנר הזה, הוא עשה לי ממש טוב.מלא כוח ורגש, עוצמות מתפרצות ואמיתיות, אי אפשר לזייף את האנרגיה של הח'ברה האלה. ואם אני משווה את אלמנט הרגש והאמת לאלבום של Killswitch engage ששמעתי במקביל לו, ההבדל צועק ממש. התופים המהירים והמרשימים של לי, בחור צנום ומקועקע עד לשד עצמותיו, הקול המדהים של כריס והגיטרה המקאברית של אנדי מציירים אלבום אפל וקודר, יש להם פה נוסחה מנצחת.

למרות העובדה שהטקסטים פה הם ממש לא טקסטים עמוקים עם אמירה על העולם הזה, יותר פנטזיה מקאברית ששייכת לעולמות דימונים של שדים, שטנים ומפלצות רקבון, אני מת על האלבום הזה, על איך שהוא כתוב, וכשתראו את העטיפה של Brent Elliott White ,תוכלו להבין איך היצירה שלו משלימה את האלבום הנהדר הזה. (הבחור הזה אחראי לעטיפות של להקות כמו Trivium, Death angel, All Shell Parish ועוד רבים וטובים)