1. Reborn
  2. Touched
  3. Frozen Sun
  4. I'm Too Close
  5. monster
  6. moonlight Dancer
  7. Black Holes
  8. Caught in Your Slough
  9. The Beggar
  10. Love or Heaven
  11. Earth Walker

בימינו אני נתקל פעמים רבות בסיווג של להקות בתור Progressive Metal – הרבה יותר משהיה לפני כמה שנים. איכשהו, כל להקה שעושה משהו שלא מתיישב ישירות עם תת הסוגות הנפוצות יותר מחליטה לעשות כמו היונה שמשחקת מולנו בשחמט – מנופפים בשיא הכוח בכנפיים, הופכים את הלוח ובביטחון רב מכריזים על עצמם כמנצחים הגדולים, וספציפית למוזיקה – שמה שהם עושים זה פרוג. אם הקהל לא מבין את זה, זה כי הם עושים משהו שדורש רמה גבוהה של הבנת התחכום שאולי אין לקהל. אני גם מדמיין את היונה עם משקף, מגבעת ורוכנת מעל כוס ברנדי, אבל זה כבר סטייה מהנושא.

קל מאוד לשכוח את הקו המקשר בין אבות ה-Progressive Metal, את הקשר לאבות של האבות ואת הסיבה לשימוש במילה "מתקדם". לא כל משקל משתנה הוא פרוג. לא כל סולם משתנה הוא פרוג. לא כל מקצב מתוחכם הוא פרוג. ההפיכה של הפרוג לברירת מחדל למטאל מובילה אותי לחוסר אמון למשמע על להקה שהיא עושה פרוג וגורמת לי לקחת את פריט המידע הזה בעירבון מוגבל כי אולי עוד אגלה אחרת בהמשך ההאזנה.

Tillian נולדה בשנת 2014 כפרויקט סולו של הזמרת/יוצרת לאה מרקו וקרמה עור וגידים לכדי להקה בת 7 נגנות ונגנים בשנת 2017. ללהקה נחשפתי לראשונה בערב "Prog & Beer" לפני כמה חודשים, אותו פתחתי, כצפוי, בגבה מורמת על השימוש ב-"פרוג" בשם המאורע. מבחינתי, כל הלהקות המשתתפות אשמות בשימוש קלוקל בסוגה עד אשר תוכח חפותם, דבר שקרה די מהר עבור Telegraph ועבור Obsidian Tide עקב חשיפות קודמות לחומרים שלהם (Post Metal הוא בן דוד קרוב, אז הייתי מוכן להחליק). מהצלילים הראשונים של Tillian, יכולתי להשיב את הגבה שלי למקומה. המורכבות הפרוגרסיבית קרצה לי מהר מאוד. עם זאת, ככל שההופעה התקדמה, הגבה השנייה שלי התחילה לרטוט. משהו לא היה רגיל שם.

הופעות חיות אי אפשר לנגן שוב ושוב ולכן בסוף האירוע ידעתי שאגלה מה היה שם לכשאאזין לאלבום הבכורה הצפוי לצאת ואכן לכשנתגלתה ההזדמנות, שמתי את טלפיי המטונפות על Lotus Graveyard. בעודי טומן את עיניי במילים וקובר את האוזניות באוזניי, הכנתי את עצמי למחקר מעמיק על פרוג, לא-פרוג ומה שביניהם.

השיר Reborn נפתח בשילוב מהפנט בין גיטרה אקוסטית, בין צ'לו ובין פסנתר. כמה שניות פנימה ואנחנו מעבים את השילוב הזה בגיטרה חשמלית, בבס ובתופים. הצלילים מקיפים אותנו מכל פינה אבל לא באופן שמלחיץ אותנו ויותר מזכיר לנו חיבוק חם ורך. שירתה של לאה נכנסת תוך רגעים ספורים ולמרות שהיא עוסקת בתחינות לעוף חול שישוב ויוולד, ממלאת אותנו דווקא בתחושות חום ובתקווה. הקו המלודי המפותל על גבי ההרמוניה הלא צפויה מבהירים לנו שאנחנו במחוזות ה-Progressive, אפילו אם עוד לא בהכרח Progressive Metal. שיתוף הפעולה בין לאה על השירה, בין האחות אלכס מרקו על הצ'לו ובין ליאור גולדברג בקלידים תופס אותנו מכל הכיוונים ומציב אותנו במנהרה. מעבר התופים המהיר דוחף אותנו בכוח דרך המנהרה עד שאנחנו עפים במהירות לשמיים בסולו גיטרה רגשני, מטאלי וחזק. השיר הוא רכבת הרים של צלילים ורגשות, להיט קליט וצורה נהדרת לפתוח את האלבום.

השיר Touched מרגיש כמו הגירסה הלא-בתולית של הלהיטים הבתוליים של הביטלס שמדברים על אהבה פשוטה ועל אהבה לפשטות. עוד מהשמיעה הראשונה הייתה לי תחושה שיש לי מילה על קצה הלשון שאני לא מצליח לתפוס וברגע אחד זה הבזיק לי – Eatliz. אותה להקת Art Rock ישראלית שלא שמענו ממנה מאז 2014 בערך (מקריות? לא נראה לי). הבנתי שהשיר הזה מרגיש לי כמו איזו אחות בוגרת של מה ש-Eatliz אהבו לעשות, במיוחד לנוכח שירה נשית נמוכה יחסית המלווה בחיוך מונה ליזה השומר סוד לצד פסנתר, גיטרה אקוסטית וצ'לו השובים בפשטותם. המעבר הקצר למטאל שובר קצת את ההשוואה ל-Eatliz ומכניס עומק נוסף לדמותו של השיר. למעט רגעי שירה גבוהה ורועדת שלא עבדה במיוחד בשבילי, מדובר על רגיעה יפה מהשיר הקודם ועל הפגנת מורכבות נוספת באופי הלהקה.

את Frozen Sun פותחת שריקה קלה של גיטרה המובילה אותנו לפסנתר מהדהד ולצ'לו המעבה אותו. בפתיחה שמזכירה Alternative Rock מסוים אנו מקבלים הצצה אל תוך קור, אל תוך פחדים ואל תוך הלא נודע והמפתיע. הליריקה בנויה מרגשות שנזלו ישירות אל תוך הדף ובעזרת תיאורים גרפיים קמעה מאפשרת לנו להרכיב את הרגשות על גבי הסיפורים הפרטיים שלנו. כשמחלקת הבס-תופים באדיבות ינאי אבנט ויואב ויינברג מספקים קרקע מוצקה לגיטרה של ידין מויאל, אנחנו נסחפים בעיניים עצומות לתוך המטאל ומתנדנדים לפי הקצב המתפתל. השיר הזה מרגיש כמו מעין שילוב בין Pain of Salvation ובין Kate Bush שכמו Reborn לא מפחד להיות דינאמי הלוך ושוב.

הנושא של I'm Too Close עוסק עבורי בשאלה שכנראה שכולנו מכירים ביחסים בין-אישיים – האם אני יותר מדי או שמא אני לא מספיק? חוסר האונים הזה נבנה על גבי מלודיה לא טריוויאלית ובתוך ההבנה שמשהו צריך להשתנות כאן, משהו אכן משתנה – מוזיקלית. השיר הוא המנון שזכור לי במיוחד מההופעה בתור השיר בו כולם מצאו את עצמם בהד-באנג קצוב. השילוב בין המטאל, בין האלקטרוני, בין הפרוג ובין האקוסטי עושה את השיר ליצירה גדולה, מקורית ומרגשת שבהמשך לה מגיע השיר Monster – הפעם כביטוי לשינוי הרגשי. השיר נפתח במעין Alternative Metal אנרגטי שגורם לכולנו לרצות לרקוע בכוח ולצעוק עד לרגיעה. במעבר חד אנחנו עוברים לגיטרות ספרדיות ומשם לקטע פרוג-אלקטרוני רגוע. הוספת האלמנטים החדשים האלה מרעננת ומבהירה לנו שאנחנו נמצאים כאן בממלכת אי-הודאות הן מוזיקלית והן רגשית. עלינו לחכות ולראות מה יקרה לנו כעת.

אנחנו מוצאים את עצמנו לפתע מסביב למדורה שבטית אינדיאנית-לטינית בשיר Moonlight Dancer מלא התשוקה העוסק בחיפושים שלנו אחר אותות כדי לדעת לאן לפנות. השיר רחוק ממטאל, רחוק מפרוג, רחוק מכל דבר שהיינו מצפים למצוא כאן. בתוך אווירת ה-Folk שנוצרה פה, אנחנו מרגישים קצת אבודים. הקלידים האלקטרוניים והגיטרה החשמלית שפותחים את Black Holes מאפשרים לנו כמו צבי ים שכרגע בקעו מהביצים להביט בכוכבים ולדעת ישירות לאן לרוץ כדי להגיע לים. בתוך תעלומה של שינויים, מעברים, התפתחויות והסתכלות לכיוונים חדשים, אנחנו מוצאים את עצמנו נעים הלוך ושוב בתוך טווח רחב של Progressive Metal ו-Alternative Rock בו אנשי Dream Theater ואנשי Flyleaf יוכלו להנהן אלה לאלה בהסכמה.

הרצועה האינסטרומנטלית Caught in Your Slough מתחילה בקלידים אלקטרוניים ועוברת לגיטרות חשמליות טכניות. הנטייה של הקטע לעבור מהאלקטרוני אל המטאל מכינה אותנו לפתיחתו הרועשת של השיר The Beggar. הבלתי צפוי מרים פעם נוספת את ראשו ואנו מתפלאים לגלות שהפתיחה של השיר היא דווקא בקטע צ'לו קצר לפני כניסת פסנתר ושירה ג'זית שקטה ורגשנית. השיר הזה, שעוסק בפחדים תמידיים וברעב, מהווה עבורי את אחד השיאים האמנותיים של האלבום. העיסוק העמוק הזה באנושיות, בכמיהה ובחשש מהווה השלמה ללחן הג'זי-פולקי הפשטני ונותן את הכובד והמורכבות מזווית אחרת ומספקת לא פחות.

השורות הראשונות בשיר Love or Heaven הן (בתרגום חופשי) "ואז הגיעה הסערה והעיפה אותי". מהצלילים הראשונים של השיר, הוא מעיף אותנו כמו סערה. החל מהבעיטה לבטן בצורה הגיטרות-בס-תופים של ההתחלה, דרך טביעה בתוך מבול של קלידים נוסח Ayreon ועד לרגעי השירה הקשוחה של שחר ביבר מ-Obsidian Tide, מהר מאוד ברור לנו שמדובר בשיר Progressive Metal אינטנסיבי המשלב בין רך ובין קשוח לסירוגין. הכעס מקבל צורה קצת יותר ברורה כשאנחנו מסתכלים על כותרת השיר ומנסים להבין את הסתירה שבין אהבה ובין אושר, דבר שפעם נוספת מאפשר לנו להצמיד את השיר לכעס האישי שלנו ולצעוק בכוונה מלאה את מילות השיר בהופעה הבאה.

השיר האחרון באלבום הוא Earth Walker, שיר שעבורי הפך לשיר של עצב. לא, זה לא בגלל מילות השיר שעושות הפרדה בין יצורי היבשה ובין יצורי הים. זה גם לא כי השיר הזה מכיל בעיקר שילוב נוגה ומרגש של שירה, פסנתר וצ'לו. זה לא מתוך פרשנות האלבום האישית שלי. כל אלה סיבות יפות וטובות, אך עבורי זאת ההבנה שהיצירה הפשוטה הזאת הבנויה מתוך הרבה מאוד כוונה והמבוצעת בעזרת הרבה מאוד עוצמה שקטה מסמלת את צליליו האחרונים בהחלט של המסע שלי בתוך האלבום הנהדר ש-Tillian העניקו לנו ושעוד רגעים ספורים יגיע השקט.

האלבום עוסק בפחד, באומץ, ברעב, בכמיהה ובשינוי. האלבום מסתכל עבורי על מערכות יחסים בין-אישיות מלמעלה ומחפש דרך. הקסם שמצאתי ב-Tillian באותו הערב היה האומץ שלהם להביט ל-Progressive Metal בעיניים ולומר לו שמבחינתם הוא רק כלי אמנותי לצד סגנונות נוספים, דבר שלמרבה האירוניה דווקא הוסיף למורכבותם ובטווח הרחוק הכניס אותם עמוק יותר ל-Progressive. ההפתעות שבאות עם האלבום, הסגנונות שנכנסים בין לבין, המורכבות המוזיקלית והרגשית מבלי לגלוש למחוזות הטכניקה חסרת ההבעה, חוסר הקיבעון, החיבור המילולי למחשבות של כולנו ולג'יפה שיושבת לנו בלב – כל אלה עושים את האלבום הזה ליצירה אחת מופלאה ומוצקה וליריית פתיחה נהדרת לדיסקוגרפיה שאנחנו לא יכולים לחכות שתתמלא.