Trail Of Tears – Bloodstained Endurance

15/06/09
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. The Feverish Alliance
  2. Once Kissed By The Serpent (Twice Bitten By Truth)
  3. Bloodstained Endurance
  4. Triumphant Gleam
  5. In The Valley Of Ashes
  6. A Storm At Will
  7. Take Aim. Reclaim. Prevail.
  8. The Desperation Corridors
  9. Farewell To Sanity
  10. Dead End Gaze
  11. Faith Comes Knocking

בנובמבר 2006 עברה הלהקה Trail Of Tears זעזוע לא קטן: ארבעה מתוך חמשת החברים שנותרו לאחר עזיבתו של הקלידן, Frank-Roald Hagen, הודיעו גם הם על עזיבתם. ארבעת החברים (המתופף Jonathan Perez, הבאסיסט Kjell Rune Hagen, הגיטריסט Runar Hansen והסולנית Cathrine Paulsen) פרסמו הודעה באתר הלהקה, ובה כתבו כי הלהקה התפרקה. הסולן, Ronny Thorsen, והחבר היחיד שנותר בלהקה, החליט להמשיך בלעדיהם. לבסוף, בשנת 2007 הוא הצליח לארגן ללהקה ליין-אפ חדש, שהורכב מהסולנית החוזרת Cathrine Paulsen, הגיטריסטים Bjørn Erik Næss ו- Pål Olsen, הבאסיסט Endre Moe, והמתופף Cato Jensen. בנוסף, באותה שנה ההרכב החדש הוציא את האלבום Existentia, שזכה לביקורות מעולות. כעת, לאחר שחרשו את הגלובוס בהופעות, הם מאחדים כוחות עם המפיק Terje Refsnes בפעם השלישית, ומוציאים את אלבומם הבא, Bloodstained Endurance.

על פניו, נדמה ש-Trail Of Tears עושה מטאל גותי תבניתי, לפי נוסחה פופולרית למדי: נביא בחורה עם קול סופרן וגראולר שייתן לה קונטרה, באסיסט ומתופף שלא מתבלטים יתר על המידה אבל יודעים את העבודה, וזוג גיטריסטים שיתנו לנו נגינה עוצמתית-משהו לצד ריפים לפחות חצי-מעניינים, וניכנס לאולפן להקליט אלבום על אהבה נכזבת \ אבירים ונסיכות \ גיבוב שטויות קודר. אם נשליך את ההומור והציניות הצידה לרגע, הנוסחה לרוב עובדת, ובתנאי שהלהקה המדוברת מצליחה להשתמש בנוסחה ולהתאימה לצרכיה, ולא נוצר מצב בו הנוסחה משתמשת בלהקה ריקנית, נבובה, וחסרת רעיונות מקוריים. אז כן, נדמה ש-Trail Of Tears עושה מטאל גותי תבניתי, אבל מצליחה לגרום לו להישמע מצויין. קשה להצביע על הסיבות שמייחדות דווקא אותה מכל הלהקות האחרות, האווירה? הלחנים? המילים? אופן הנגינה? המיקסים לשירים? לחוד, הם פושרים למדי, אבל ביחד הם מספרים סיפור שונה בתכלית.

האלבום נפתח בשיר "The Feverish Alliance", שמתחיל בצלילי קלידים רכים, שמיד נשברים על ידי הגיטרות וגראולים עצבניים. אפשר להרגיש את הזעם של Ronny Thorsen מעצב כל הברה, וזה נשמע מעולה. לא עובר זמן רב לפני ש-Cathrine Paulsen מצטרפת לחגיגה, וקולה הענוג לא מאבד מנוכחותו לצד הריפים החזקים. כל חברי הלהקה משלבים את היכולות שלהם בהרמוניה מושלמת, ואין דרך טובה מזו להתחיל אלבום. הכוחניות לא פוסקת בשיר הבא, "Once Kissed By The Serpent (Twice Bitten By Truth)", בה הלהקה לא מפסיקה להפגיז. התיפוף המהיר, הגראולים העוצמתיים, הגיטרות שמסתערות לתוך האוזניים בלי להפסיק- כל אלו יוצרים שיר מעולה נוסף. אצל להקות רבות ניתן לראות שמתשמשים בסולניות כדי לרכך את המכה, אבל כאן גם Cathrine מצטרפת לאווירה ולא לוקחת שבויים.

כמה שירים לאחר מכן מגיעה הבלדה של האלבום, "A Storm At Will". עליי להודות, בדרך כלל אני לא מתלהבת מהבלדות החמוצות-מתוקות האלו, שמציעות ריגוש זול ונגינה זולה אפילו יותר. לכמה רגעים בהתחלה אמנם קיבלתי פלאשבק לא נעים לבלדות ה-MTV של Evanescence, אבל גם הפעם מצליחים חברי Trail Of Tears להוסיף את המרכיב הסודי שלהם לתערובת, ולהציג בפנינו שיר חביב כשלעצמו, מעט חלש בהשוואה לשאר האלבום, אבל זה מובן. שיר נוסף שמבליט את היכולות של חברי Trail Of Tears הוא "The Desperation Corridors". השיר נפתח בשקט יחסי, שניתן לכנות "השקט שלפני הסערה". האווירה הולכת ונבנית עד לנקודת השיא, שלא מאכזבת. כאן במיוחד משחקים חברי הלהקה בשילובים בין השקט לרעש, הרכות והעוצמה, היין והיאנג שקיימים בכל אחד מאיתנו, ואף על פי שאין ספור להקות התנסו במשחקים האלה באין ספור שירים ואלבומים, חברי Trail Of Tears מצילחים ליצור עניין, ולא משעממים לרגע.

האלבום נסגר בשיר "Faith Comes Knocking", יצירת מופת נוספת מבית היוצר של Trail Of Tears. אין כאן נגינה וירטואוזית, סולואים מפוצצים, או ניסיונות חדשנות. מה יש כאן, אם כן? המון נשמה, רגש, ו-6 אנשים שיודעים בדיוק מה הם עושים, למה הם עושים את זה, ותוצאות סופיות ששוות אלף מילים ויותר. ברשותכם, אסכם בקצרה: אף על פי שהאלבום Bloodstained Endurance לא מביא שום דבר חדש, שובר מוסכמות, ושלא נוסה מעולם לז'אנר המטאל הגותי, הוא רלוונטי, מרענן, ומבטיח האזנה מהנה.