Trees Of Eternity – Hour of the Nightingale

אני לא יודע איך אתם מרגישים בנוגע להפרדת האומן מהמוסיקה שלו, אבל לי זה תמיד תהליך מורכב וקשה. כאשר אני מנסה להאזין למוסיקה, אני מנסה לקרוא את המילים – לנסות לגלות רבדים שלא מתגלים אך ורק מהמוסיקה, וזה בעיקר בשמיעה השנייה של האלבום כאשר אני כבר יודע מה הולך לבוא מבחינה מוסיקלית, ומנסה ששום דבר לא יפתיע אותי. עם זאת, מילים קשות או מכאיבות – או כאלה נבובות ומטופשות – לעתים גורפים איתן תחושות אמוציונאליות שמקשות עלי להתייחס לאלבום מבחינה אובייקטיבית אך ורק למוסיקה שלו. עד היום אני לא באמת מסוגל לגשת אל Burzum ולהקשיב אליו מבלי לחוש בוז וגועל, או מצד שני, לא משנה מה Metallica יכתבו בעוד עשור על מחאה והתנגדות חברתית, כאשר אתה מהאומנים העשירים בעולם, זה קצת משנה את הפרספקטיבה של מה יש לך לומר.

אבל גם מעבר למילים – לפעמים סיפור חיים או ביוגרפיה של להקה משנה את היצירה שלה מעבר למה שהמוסיקה מספקת. להוכחה אני מספק את Trees of Eternity, מה שהתחיל בתור פרויקט צד של Juha Raivio, גיטריסט ענקית ה-Doom Metal הפינית Swallow The Sun, ביחד עם חברתו לחיים אשר עברה מקייפטאון שבדרום אפריקה אל שבדיה הקרירה – והפך לטרגדיה אמיתית.

לעתים הסיפור מעפיל על המוסיקה – וייתכן שהסיפור של Juha וחברתו Aleah Stanbridge צובע את האלבום Hour of the Nightingale באופל שמנתק כל יכולת אמיתית להתייחס אליו בצורה אובייקטיבית אם אני באמת רוצה להעמיק פנימה אל האומנות הזו. מעבר לכך, בהתחשב שמדובר באלבום Doom Metal שלוקח המון מה-Gothic Metal מבלי באמת ליפול לקלישאות של שירה אופראית או מטאל סימפוני – וסיפורי השירים באלבום עוסקים בטרגדיות, באובדן ובשכול – קשה עוד יותר לא להישיר מבט ישר אל האירוניה או אפילו אל הכוונה המדויקת בעצב המוסיקלי הזה ולומר שהם קלעו בול. גם אלה שלא סובלים את הסגנון, במידה ויכנסו היטב אל עומק היצירה, יקראו את המילים ויאזינו לסיפור – יזילו דמעה – ואני ביניהם.

אז נתחיל מהמהסביב. סופה של Trees of Eternity הגיעה עוד לפני תחילתה. כן, אולי הרכב הצד המובל על ידי Aleah לא היתה הבשורה הטובה ביותר למעריצי Swallow The Sun שרצו ש-Raivio יתרכז בלהקת האם שלו ולא באיזה תשורה גימיקית שקופצת על העגלה של המטאל הנשי – ביחוד לא עם מה שיכלה בקלות להיות היוקו אונו של המטאל הפיני, נוכרייה מארץ רחוקה אשר Raivio התאהב בקולה ומאוחר יותר בה, אבל לאורך הקריירה של Raivio עם Swallow The Sun לא נראה שמערכת היחסים של Raivio עם Stanbridge באמת משנה את הגישה שלו ללהקת האם. פשוט בזמנו הפנוי הוא עבד על דמואים ויצירה אחרת עם חברתו לחיים. ואז הגיעה המחלה. Aleah חלתה במחלת הסרטן. היא נפטרה באפריל 2016, צעירה בגיל 39 עם קול יפיפה ויופי מהפנט. הדרך היחידה להוקיר לה את אהבתו האמיתית מבחינתו של Raivio הייתה ההספד שהוא Hour of the Nightingale.

Juha הבטיח שהוא ישחרר את יצירתה לעולם, יפיץ את קולה היפה של אהובתו המנוחה, ובכך הוסיף רובד נוסף למוסיקה העצובה, הקודרת והמדכדכת גם שלו ב-Swallow The Sun וגם של אלבומה הבודד, ובלי ספק האחרון, של Trees of Eternity. לאחר שלושה חודשים של עיבודים, עבודה אינטנסיבית בתיקון ובהקפדה על כוונתה של המשוררת, ובעזרת לחניו הנהדרים של Raivio, הוא הצליח להוציא את אלבום זה, קצת יותר מחצי שנה לאחר מותה של Stanbridge.

וכעת כאשר שומעים את Hour of the Nightingale וקוראים את מילותיו, קשה שלא לכבד ולהתבוסס בעצב ובאובדן שנפלו על Raivio ובתובנות המביטות היישר אל המוות באומץ המלווה בייאוש שאין לו סוף של Stanbridge. מבחינה מוסיקלית, האלבום נמצא מאד קרוב ל-Swallow the Sun, אם כי שומעים קרבה כללית לשאר ז'אנר ה-Doom Metal כמו Katatonia וקצת Anathema בתקופתם האלטרנטיבית. האלבום מתרחק מאד מהתיאורים המאפיינים את ז'אנר ה-Symphonic Gothic Metal כמו Tristania או Sirenia. הוא עושה כל שביכולתו להשאר אינטימי, קטן, עם שירה שהיא על גבול הלחישות, כואבת, פועמת כמעט כמו לב, עם דגש על החלקים האקוסטים לקראת גיטרות רועשות מדי פעם. כל האלבום נופלים להגדרת הבלדה, אין שם בעצם שום מקום לכעס או התפרצות רגשות מהירה – וגם בחלקים היותר גרוביים שלו הכול צף בחזרה אל האספקטים המדכאים, הכאובים והבוכיים של המוסיקה.

השיר הפותח – My Requiem, לקוח אותנו למסע לנבכי ליבה של Stanbridge, שיודעת שמותה מתקרב, בין אם בצורה מודעת או פשוט כאיזושהי אווירה המהלכת אימים על האלבום כולו – והמוסיקה הנוגה מלטפת את הכאב. המחשבה ש-Raivio הקליט מחדש את עבודת הגיטרות, והביא את חבריו לבצע בס תופים קלידים והפקה כוללת בידיעה שזה המורשת של אהבתו – היא לא פחות ממוחצת את המוח. לקחת את קטעי השירה מדמואים של מי שהייתה כמעט ואישתך ולבסוף לתפור מוסיקה סביבה שנשמעת כל כך מרגשת וכואבת מבלי ללכת לאיבוד בנבכי העצב, היא קשה עד כדי אין שעור, ולי אין ספק שלא יכולתי לעמוד בעומס הנפשי של הלבדיות הנוראית והאבל המחריד ועדיין ליצור אלבום שכזה.

Eye Of Night ממשיך את אותו הקו – מעט יותר כורע ברך אל מול המסורת המוסיקלית של Raivio אבל בסופו של דבר נשמע כמו קול מיוחד בז'אנר. עם כל חוסר היחודיות שיש בקולה של Stanbridge שנשמעת כאילו הביאה בשורה בלתי-מטאלית של מוסיקה עדינה וחורגת מהמטאל – Raivio מספק לה את המסגרת שמוציאה מכל ספק את העובדה שיש פה אלבום מטאל קודר גם אם עדין לא מעט – ועדיין מצליחה להשמע יחודית בדרכה שלה.

שיר הנושא והשיר העוקב לו – The Passage, מספרים על התמורות ועל בקשתה של Stanbridge מהעולם, לרבות Raivio עצמו, להתמודד עם אובדנה בדרך שתביא תועלת, בדרך שתקבל ותאהב ותזכור אותה אבל לא לתת לה להעלם מהעולם. Broken Mirror ו-Black Ocean משליכים את המאזין דווקא אל התסכול והכאב האדיר במסע הנפשי שלא קל תהיה האנדרסטייטמנט של המילניום לומר בנוגע אליו – ורק הצצה אל תוך אותו אוקיאנוס שחור שנפרש בפני מי שנאלץ לקבל את מותו, רק הוא לבדו מספיק כדי לשלוח לחלוחית גם בקשוח בגברים. Sinking Ship הינו קטע קצר ואקוסטי, שיר שמספר על הזוגיות של השניים ככל הנראה, בה היא מבקשת מ-Raivio שיעזוב אותה ולא יתקרב אל מלכודת המוות של השכול הילווה את מותה, בעוד ששיר הסיום – Gallows bird – מהווה את אקורד הסיום לפני מותה, בה Raivio מלווה אותה בשירה כואבת, כאשר נדמה שקולה נדם לעולם.

למרות שדבריה מספרות על כך שהמסע הזה התחיל כפי שהוא הסתיים – Raivio דאג לספק לנו את האלבום הכואב ביותר שיצא לי לשמוע במטאל מזה שנים, ובכך שהוא שמר על האלבום באיכות גבוהה מוסיקלית היא תוספת נהדרת. אני רק מקווה שגם אחרי היכרותי עם הסיפור –אני מסוגל להקשיב ולהעריך את המוסיקה שלהם באופן אובייקטיבי ולא לתת לכבוד המת להעפיל על השיפוט שלי. כך או כך – כשזה מגיע ל-Doom Metal עצוב, קודר וממיס את הלב – לא מצאתי אלבום שפגע יותר חזק מ-Hour of the Nightingale, שירת הברבור האמיתית של זמרת שהלכה לפני שזכתה להתפרסם בזכות קולה המתוק, והמורשת של האבל שבן זוגה נותר ללבות כגחלת.