Trident – World Destruction

אפתח הפעם את הסקירה בחידה. מה מביא לייבל בסדר גודל של Regain Records להחתים להקה חדשה ועלומת שם ללא חומר מוקלט כלל? התשובה, במקרה של Trident, היא ככל הנראה השמות שעומדים מאחוריה. עם הרכב המונה את הבאסיסט Alex Friberg ואת הסולן Tobias Sidegård מNecrophobic, את הגיטריסט Johan Norman מDissection לשעבר (שניגן באלבום המופת Storm of the Light’s Bane), ואת המתופף Jonas Blom מOne Man Army and the Undead Quartet וGrief of Emerald, זה רק עניין של זמן עד שלייבל אחר היה קופץ על המציאה.

הבעייתיות כאן, או מה שמפריע לי לפחות באופן אישי, הוא שהייתי רוצה להאמין שבניגוד לשאר סגנונות מוזיקה מיינסטרימיים למיניהם, במטאל הדבר שמקדם להקה בסופו של דבר הוא מידת האיכות של המוזיקה שהיא יוצרת, מעבר לכל דבר אחר, ובפרט לא הפרסטיז' סביב השם שלה. הייתי רוצה לחשוב שזה עדיין נכון ברוב המקרים, אך לצערי Trident היא דוגמא מובהקת למקרה הפחות רצוי דווקא, ומהווה קריאת השכמה לטבעי התמים.

כפי שציינתי קודם לכן, World Destruction היא ההוצאה הראשונה של Trident, שעולה על הגל של סגנון הדת' \ בלאק מטאל השוודי הצובר תאוצה בשנים האחרונות, וזוכה כמתבקש להפקה איכותית וסאונד מלוטש. אפריורית, נתוני פתיחה מבטיחים, אך Trident לא משכילים להשתמש בהם. אם לומר זאת בבוטות, אפשר להגיד שבחירת שם האלבום (וגם שמות השירים, לצורך העניין) היא אינדיקציה טובה למדי למידת הבנאליות והנוסחאתיות של כתיבת השירים בWorld Destruction.

למעשה, אין לWorld Destruction הרבה מה להציע חוץ מהפקה איכותית וטכניקה טובה, מאחר ואחרי הכל מדובר כאן במוזיקאים טובים ומנוסים, יש לציין בעיקר את המתופף Blom המתפרע כאחוז אמוק בבלאסט ביטס לאורך כל האלבום, כמו גם את הסולן Sidegård המתבלט לטובה עם סקרימינג עמוק ומחוספס המשחיר את הדת' מטאל של Trident ומחדד את האדג' של השפעות הבלאק מטאל באלבום. יחד עם זאת, הריפים הם שחוקים ומשמימים, אף לא אחד מהם הצליח להחקק בזכרוני או להשאיר עליי שמץ כלשהו של רושם, אין בריפים הללו ולו שמץ מן המקוריות שהייתה ללהקות מהן באו המוזיקאים, על אף הקרבה הסגנונית.

די מהר הגעתי למסקנה המתבקשת להחריד שאיני מסוגלת להישאר מרוכזת במוזיקה של Trident לאורך זמן רב, בלי שאחוש בצורך בלתי נשלט להתעסק בדברים אחרים ויותר מעניינים, שלא לדבר על להצטרך לשמוע אותו פעם אחר פעם. על כן אוותר הפעם על תיאורים אינדיווידואלים של כל אחד מן השירים, מה גם שסביר שהדבר לא יביא הרבה תועלת לי או לאנושות. אם בכל זאת חשקה נפשכם בשירים המתבלטים מתוך האלבום, אמליץ על “Jaws of Satan” ו”Stockholm Bloodbath” האנרגטיים יותר מרוב מה שניתן למצוא באלבום.

לסיכום, להקה טובה בפוטנציה אינה תמיד להקה טובה, וכל מה שיש לTrident להציע כאן הוא דת' \ בלאק שוודי קלישאתי למדי, חסר אנרגיה, חסר כוח וחסר מעוף. חבל שכמות ההשקעה בהוצאה, כמות הפרסום וכמות ההופעות שודאי הורעפו על Trident לא הושקעו בלהקה טובה באמת, ולא רק בפוטנציה. עשו לעצמכם טובה, וחסכו מעצמכם את ההוצאה הזו.