Triosphere – The Road Less Travelled

כל זמר או נגן אוסף לו איידולים במהלך חייו. אצלי איכשהוא יצא שכל האיידולים הם גברים – אני מאז ומתמיד בקראש רציני על Russell Allen ו- Daniel Gildenlow, למדתי להעריך את גדולי הז'אנר כמו David Coverdale ו-Ronnie James Dio , חיפשתי את הלא מובנים מאליהם כמו Jon Oliva ו- Kelly Carpenter, אבל אף פעם לא היתה ברשימה הזו אישה. לא שיש לי משהו נגד נשים, פשוט עד עכשיו כל הנשים ששמעתי במטאל עשו אופרה מעצבנת בלהקות גותיק ודום, צרחו את נשמתן בדת' מטאל או חס ושלום – בפאנק, או סתם עשו קולות ליווי חסרי משמעות לצד גרואלר. כמובן, יש נשים חזקות כמו Lita Ford או, איך לא – Doro, שאין ספק שהיא רוקיסטית אמיתית עם קול מגניב לגמרי, אבל כל שיר שלה נשמע לי אותו דבר כמו הקודם – לא משהו שהצליח להחזיק לי את האוזן למשך אלבום שלם, כי אחרי ההגנבות הראשונית מהקול שלה לא היה לי משהו להאחז בו מבחינת העניין המוזיקלי.

אני חיפשתי משהו אחר, חיפשתי אישה שמסוגלת להוביל להקה ולא בגלל שהיא כוסית, אחת עם כריזמה שמסוגלת להיות גם ורסטילית ולא לשיר רק בשני תווים משעממים. אחת שהיא לא Simone Simons וגם לא Angela Gossow, ואפילו לא Doro. מישהי שעושה פרוגרסיב או פאוור, שני סגנונות שלמרות שיכולים להיות תפורים על נשים כי הם לרוב מסתמכים על טונים גבוהים, לא מצאתי בהם בכלל להקות עם אישה בפרונט. ואז הגיעה Ida Hawkland, הזמרת של Triosphere – האיידול החדשה שלי. היא לא לובשת מחוכים ולא נועלת עקבים. היא לא כוסית עם בלונד מתנפנף וחזות בארבי שפותחת את הפה ומפתיעה את כולם בגראולים מפחידים (שזה דווקא אחלה גימיק, חולה על זה). למעשה, היא נטולת פוזה כמעט לחלוטין, נראית טבעית בצילומים ולא דוחפים אותה על הכריכה של האלבום כדי להגיד "היי יש לנו בחורה בלהקה, תקנו אותנו". למעשה, לא הייתי רוצה להתקל בה בסמטה חשוכה כי יש בה קשיחות מפחידה. אה, והיא גם בסיסטית. אה, והיא גם חלק משלושת אנשים שהקימו את הלהקה ולא הצטרפה אחרי שכל המוזיקה נכתבה רק כדי להיות הפנים שלה. זאת אומרת, כבר ממבט ראשון, יש לנו עסק עם מישהי אמיתית, שיודעת מה היא רוצה, חלק חשוב ביצירה ולא סתם פרצוף יפה או קול מגניב, והיכרותה עם שני חברי הלהקה האחרים כבר מבוססת משלושה הרכבים אחרים שהיא השתתפה בהם יחד עימם ולא סתם על התלהבות רגעית. ואז הם צירפו כוחות, הקימו את Triosphere כטריו, הוציאו אלבום בכורה, צירפו את הגיטריסט השני שניגן איתם בלייב כחבר הרכב, ועכשיו הם מציגים בגאווה את האלבום השני שכבר חתום אצל AFM Records, הישג מרשים לכל הדעות.

בהתחלה יש אינטרו כזה רגוע עם הרבה סטרינגס וגיטרות דום ואני כבר חורצת את דינו של האלבום בלב, אבל אז Hawkland מתחילה לשיר. ולבחורה הזאת יש קול פשוט מפלצתי. לא בקטע של צרחות או גראולים או משהו בלתי נשי בעליל כזה, גימיק שכבר מיצה את עצמו, אבל יש לה קול כל כך חזק ועוצמתי שמכריח אותך להקשיב לו כבר מהרגע הראשון. ולא תגידו שזה קל – המוזיקה משלבת מקצבים ורעיונות עמוק מהפרוגרסיב מטאל (כך הם גם מוגדרים) יחד עם המהירות והברק של הפאוור מטאל והפאסון של ההבי מטאל. לא פשוט לזמר, ובטח שלא לזמרת, להתבלט מעל כל זה – אבל היא עושה את זה יופי. היא איפשהוא מזכירה לי את Dio בגרסה נשית, על כל המשתמע מכך: זו לא רק היכולת הווקאלית, אלא הכריזמה, צורת ההגשה, האמירה. אגב, חוץ מלשיר ולנגן (ועוד על בס – שזה סקסי בעליל), היא גם כותבת את כל הליריקה והליינים שלה בעצמה. נו, בשלב הזה אני כבר רוצה להתחתן איתה.

הליינים שלה מלודיים ונמצאים מעל הכל, מה שמתבלט אפילו יותר ב- "Human Condition", שמראה את הכוח והעוצמה שלה בבתים לצד הפזמון המלודי הצ'יזי יותר. הגיטרות עושות עבודה מעולה, הן בהחזקת הרית'ם ונתינת הבמה לזמרת, והן בהתפרצות קדימה בסי פארט בשני קולות. המתופף, כשהוא לא עושה דאבל בס בקצב מאיץ דופק, עושה דווקא דברים ממש מגניבים עם היפוכים ושינויי קצב וכל מה שנדרש ממתופף פרוג בעצם. חבל שרוב התפקידים שלו לאורך האלבום יותר בגזרת הפאוור ופחות בגזרת הפרוג שמאפשרת לו ממש להתבלט בנוכחות שלו ופחות במהירות. השיר "Death of Jane Doe" למשל, מתהדר במן קטע מהיר ונורא מגניב שכזה, למרות שהבתים והפזמון שלו פחות מצאו חן בעיני, ושם אני באמת מתרשמת מיכולות הנגנים, שכל אחד מהם עושה עבודה מבריקה ומצוינת.

אני אוהבת את הקטעים בהם שומעים רק את Hawkland סולו, כמו בהתחלה של Marionette"", שם באמת ניתן לבודד את האיכות הווקאלית שלה ואת השפעות ההבי-מטאל (היא אכן מודה שהיא מושפעת מ- Megadeth, Rainbow, Whitesnake וכאלה). הברייקים באמצע הבתים כנגד ליין השירה המתמרח זה משהו שהם אוהבים לעשות – במקום ללכת למקום המתבקש שבו ליין השירה יושב בול על קצב הגיטרות, ולכן כל הבלגן והמהירות לא מעייפים את המאזין, משום שיש ליין מלודי חזק שמדביק את הכל ומכתיב את הטון. שלבו כמה קטעים מרגשים ורגועים גם בליין הגיטרות או קלידים אווירתיים פה ושם וקיבלתם פשוט מתכון מנצח. "The Anger and the Silent Remorse" מתחיל בקטע רגוע ונותן לקלידים את הבמה, ואז הפלא ופלא, אנחנו מגלים שהגברת יכולה גם לשיר בגוון מעט אחר, עם יותר רגש ואיכות עמוקה ומהדהדת. חבל שאחר כך זה נופל שוב לנישת הקול "העצבני", הייתי שמחה לשמוע אותה על ליין שקט לחלוטין.

המשך האלבום – "Watcher" ו- "Twenty One" כבר מתחיל להתיש אותי ואני מחפשת משהו שישבור את הסאונד הכללי, אולי איזו בלדה או שילוב קצת יותר מעז. הבעיה העיקרית של האלבום הזה היא שאין בו להיטים. זאת אומרת, השירים בו לא קליטים, אי אפשר לזמזם אותם אחרי מספר שמיעות וממש צריך ללמוד את האלבום לעומק כדי להכיר אותו באמת. קשה לי להצביע על שיר או שניים שהם ה"אסים" של האלבום, אלא נדמה ש- Triosphere פשוט עפו על כל המקום מבלי לבנות איזה עמוד שדרה שיחזיק הכל. קטעי שירה רגועים ומקהלות כמו ב- ""Worlds Apart היו יכולים לעבוד יופי אם לא היו עליהם גיטרות ותופים, ואם במקום היו מנצלים את השונות ומבליטים אותה, דווקא למרות שזה לא הלך הרוח הכללי של האלבום. כמו ש- Savatage עשו כשהבליטו דווקא את "Morphine Child", על שלל מקהלותיו מוזרויותיו וחזרותיו, על אף שהוא שונה לחלוטין משאר השירים, וזה פשוט שידרג את האלבום Poets and Madmen בכמה רמות והפך לאס חזק מאוד ברפרטואר הלהקה.

גם התיפוף הבלתי נלאה מעייף אותי באיזה שלב, דאבל בס זה משהו שמאוד מקשה עליי להקשיב לאלבום עד הסוף. היה חכם לשלב פה מקצבים שונים, פחות מהירים, משהו שישמור את המאזין קרוב ללב ויספק לו חומרים חדשים ולא את התחושה של "אוקיי קלטתי את הקטע". כי בגדול Triosphere היא להקה מעולה. יש להם שירים טובים, יש להם גיוון במידה, נגנים מהשורה הראשונה וזמרת מדהימה. הם יודעים לכתוב שירים, כל אחד מקבל את המקום שלו וגם יודע לתת את המקום לאחרים, כך אנו מרוויחים גם מלודיות שירה המובילות את השיר וגם סולואים מגניבים, ריפים וקטעי פרוגרסיב יצירתיים. אבל עדיין חסרה להם קצת תעוזה, קצת רצון לשבור את הקופסה ולהתנסות, ואני בטוחה שזה יקרה כבר באלבום הבא. עד אז אני שמחה בחלקי, ושמחה שמצאתי לי איידול-גברת שתלמד אותי דבר או שניים. אה, וטיפ קטן – רוצו לשמוע את הקאבר שלהם ל- "Welcome to the Jungle" המיתולוגי. ההנאה מובטחת, עליי.