Triptykon – Melana Chasmata

Tom G Warrior ראה לא מעט בחייו. כאחת הדמויות המרכזיות בסצנת המטאל הקיצוני האירופאית, ובן אדם שהמטאל האפל חייב לו דבר או שניים הוא בהחלט יכול להסתכל אחורה בנחת ולדעת שעזר לעצב את המוזיקה הקיצונית במו ידיו הגדולות. הוא היה שם בתחילת שנות ה-80' וביחד עם Hellhammer ואח"כ Celtic Frost יצר מטאל קיצוני והיה אחד הראשונים שהעזו להקצין ןליצור את הגל הראשון של הבלאק מטאל.. מאז ומעולם הוא התחבר אל השורשים היותר אפלים של המטאל והצדדים היותר קשים שלו ופחות אל המטאל הטכני, המהיר או המתיפייף. בראשו הקודח הוא ראה מאז ומעולם חזון אומנותי קודר ומרושע, דאג לעזור ללהקות מבטיחות דוגמת Coroner ודאג לחבור לאומנים כדוגמת H.R Giger ז"ל שהשלימו ויזואלית את הדברים הקודרים שדמיין וכל הזמן שאף קדימה ודאג לשתף פעולה עם כל מי שחלק איתו את החזון הזה.

מאז הסוף של Celtic Frost הוא לא ידע מנוח. לאחר ששיתף פעולה עם דייב גרוהל בפרויקט Probot ומיקסס לענקי הבלאק 1349 את אחד מאלבומי האולפן שלהם הוא חזר לעשות מוזיקה עם Triptykon שהיו הבייבי החדש שלו והשביל החדש שלו במדרונות המוזיקה האפלה והקודרת שאותה חקר במשך כל חייו. אלבום האולפן הראשון של ההרכב יצא ב2010 וגרף שבחים ממבקרים ומעריצים שהרגישו שהוא שומר על הגחלת המוזיקלית שהצית ובוא בבד מוסיף מימדים חדשים למוזיקה האפית שיצר במסגרת הרכבי העבר שלו, כל זה תוך כדי שהוא משלב את האווירה והכבדות של הוצאות העבר שלו לכדי יצירת משהו ישן וחדש בו זמנית שמשאיל מה Doom, ה Death וה Black את הדברים שאליהם הוא יותר התחבר. לאחר הופעות מוצלחות ועבודה מרובה, יצא השנה בשעה טובה האלבום השני של הבייבי הנוכחי של Tom G ולכבודו התכנסנו היום.

בראיון שקראתי ב Metal Hammer לפני כחודש הכריז הבחור בגאון "שאיננו מפחד מהמוות, אבל לא כי הוא מאצ'ו" ומסביר את זה בהמשך בכך ש"הוא התנסה עם המוות בכל מובן אפשרי וניסה להתאבד כמה פעמים ולמרות שכעת הוא מתאמץ לחיות כרגע בגיל 50 הוא איננו מפחד ממה שבהמשך" ההצהרות האלו לא באו לחדד לנו כמה שהוא קשוח, אלא פשוט לתת לנו אקספוזיציה למצב הנפשי ולרעיונות שהתגבשו לכדי היצירה הנקראת Melana Chasmata(ביוונית "פערי הדיו" מושג שלדברי Tom G בא להדגיש "דכאון שחור ועומק" או משהו בסגנון)

התחבטתי בלא מעט על האלבום הזה והסתובבתי מסביב לרעיון שלו והחומר. יש פה המון גיוון, אוירה בשפע אבל בסופו של יום חסר לי איזשהו ניצוץ. אני מניח שאיפה שהוא קשה לי עם האובר-הפקתיות שיש לאלבום הזה. ההפקה מצוחצחת מדי, השירים מלוטשים וכל תו ותו מוכוון פה, שבגדול זה לא דבר רע, אבל ברוב השירים זה מרגיש קצת מתאמץ יותר מדי. לי לפחות.

שירים כמו Demon Pact או Alter of Deceit מבססים את מה ש Triptykon מנסים לבנות פה. מפלצות שנבנות באיטיות בהסתמכות על הקול הכריזמטי מכשף של Tom G ועל כתיבה מדויקת ומאמץ עילאי משאר הלהקה שעושים את עובדתם נאמנה ומלווים באופן כמעט מושלם את ההצגה שלו. יש פה לא מעט רגעים כובשים, אבל ברוב ההאזנות שנתתי לאלבום הרגשתי שאני קצת נמרח עם השירים ולא כל כך מתקדם או מתחבר אליהם. אין ספק ש Doom Metal הוא ז'אנר עם לא מעט רגעים מונוטונים, אין לי בעיה עם זה – נהפוכו, כשזה נעשה בצורה מוצלחת זה נהדר אבל פה לטעמי הלהקה הסתמכה על האוירה הגותית-אפלה שתחזיק את הרגעים היותר משמימים וכהשטיק הזה חוזר לא מעט במקום להסתמך על מוזיקליות מוצלחת נטו אז לי אישית קצת קשה עם זה.

אבל גם אם לא התחברתי כמו שרציתי להתחבר עדיין יש כמה רצועות שהשאירו לי טעם של עוד ולא עזבו אותי: Bolaskine House הוא שיר מעולה שמתפתח מ Doom-Death סטנדרטי לדואט Gothic Metal שמכיל דואט של ממש בין הקול של Tom G לקול של הבסיסטית Vanja Šlajh ששרה קולות רקע ומככבת בשיר. הקול שלה נהדר והניגוד הזה בין הקול העמוק והסובל של Fischer הוא לא פחות ממדהים.

Breathing מחזיר את הת'ראש לצלחת ומזכיר לנו את הימים המוקדמים של Celtic Frost עם שיר דת'-ת'ראש מהיר כברק ומסעיר ממש שמצליח להעיר ולנער אותנו מהמונוטוניות שיש בחלק מהרצועות כאן. לקראת הסוף מפציע לו In The Sleep of Death שיש שיאשימו אותו באובר-דרמטיות אבל אותי הוא קנה וצימרר אותי בכל צרחת Emily שנצעקת. השיר הזה הוא כמו מונולוג אימתי שנצרח ממעמקי הצינוק, סובל, קרוע וחסר אונים ביגון מוחלט.

Waiting שסוגר את האלבום הוא עוד דוגמה נהדרת לפוטנציאל שיש לשילוב הקולות בין Vanja ל Tom G למרות שמי שמובילה פה את הטון ללא ספק זאת Vanja שמובילה שיר ערש דרמטי בליווי קלידים גיטרות קלין חמימות ולחישות וג'יבריש שנלחש לאחור משכיבה אותנו לישון או לחילופין מלווה אותנו החוצה מהיצירה שהרגע שמענו.

לסיכומו של דבר כמו כל מוצר מעשה ידיו להתפאר של Tom Gabriel גם Melana Chasmata הוא יצירה שלמה, אפלה, מורכבת ועמוסה באוירה שמסכמת את המורשת המוזיקילית שלו עד כה וממשיכה לרחיב אותה אל עבר אופקים חדשים. גם אם אני אישית לא הרגשתי שהאלבום הזה תפס אותי במאה אחוז אני לא יכול שלא להוריד את הכובע על ההשקעה שבו, אומנותית ומוזיקלית ואל החזון השלם והלא פשוט של היוצרים שלו, שבקלות יצרו יצירה מעניינת מאוד ואלבום שצולח בכבוד את מבחן האלבום השני. אם אתם מכירים את פועלו של האיש כנראה שאתם כבר שמעתם את האלבום הזה כמה פעמים. אם לא ואתם מוכנים לנסות ולצלול לחצו פליי, תכינו כוס קפה שחור ותשקעו פנימה מדובר בשמיעה לא קלה.