Triumph – Greatest Hits Remixed

יש כל מיני להקות מהאייטיז, שבהיעדר הצלחה להגדיר את הסגנון שלהן כמו שצריך, הוגדרו כ-Arena Rock. הכוונה היא לכל מיני הרכבי הארד רוק ששילבו אלמנטים של מטאל, גלאם, רוק'נרול, פופ, ולעיתים אפילו פרוגרסיב רוק. ההגדרה הזו, Arena Rock, מיוחסת בעיקר לסאונד המפוצץ והגרנדיוזי, ופחות למוזיקה עצמה, שהייתה בסופו של דבר הארד רוק מלודי מאד. אחת הלהקות שסבלה יותר מכולן מההגדרה הזו היא הטריו הקנדי המופלא RUSH, שאף פעם לא נכנסה לשום קטגוריה מוזיקלית ברורה, אבל בהופעות תמיד דאגה לתת שואו מדהים, עם המון תאורה, וסאונד עמוס ומרשים, שבעיקר נועד לחפות על העובדה כי מדובר בטריו.

מסתבר שלא רק בישראל קיימת המגמה של "אם משהו מצליח, אז מיד מישהו אחר יעשה בדיוק את אותו הדבר". גם בקנדה התופעה שוררת, או לפחות שררה בסוף שנות השבעים והשמונים, וכך נולדה להקת Triumph, הרכב המונה שלושה חברים שמנגן הארד רוק מלודי, שבהיעדר הגדרה טובה יותר, קיבל את משבצת ה-Arena Rock. הלהקה, שהחלה דרכה ב-1975, לא זכתה לעדנה רבה מצד מבקרי מוזיקה שונים בתקופתם, שדאגו לכנות אותה "להקה חסרת אישיות", בעיקר בגלל ההשוואה הבלתי נמנעת ל-RUSH, שהייתה – ללא ספק – הלהקה המוצלחת מבין השתיים.

אבל ההשוואה הזו אינה נכונה, שכן שתי הלהקות מנגנות מוזיקה שונה לחלוטין, גם אם שתיהן מושפעות מפרוגרסיב רוק, כל אחת בדרכה. מעבר לכך, ההצלחה הכלכלית האדירה של Triumph סתמה את פיות המבקרים, והאוסף החדש שיצא לפני כמה שבועות רק מוכיח את הטענה הזו. האוסף יצא לכבוד 35 שהות פעילות הלהקה, והעובדה שלפני שנה השלישייה המקורית זכתה להיכנס להיכל התהילה של הרוק הקנדי. אז לכבוד המאורעות הללו, קיבצה הלהקה את 14 הלהיטים הגדולים שלה, הוסיפה DVD היסטרי הכולל 11 קליפים ועוד כמה תוספות משעשעות, ואת הכל הסיפור הזה העבירה בחדר מיקס, כדי לעדכן את הסאונד המקורי. התוצאה? מרשימה ביותר, ושווה כל שקל, אם אתם בעניין של הרכבי רוק שמרבית השירים שלהם הם שירי סיום מסרטי אקשן של שנות השמונים.

זה לא שאני קוטל את Triumph, אבל אני בהחלט לא מתחבר אליהם, ולא רק בגלל שאני חובב RUSH במקור. העובדה הפשוטה היא שאני באמת לא אוהב לשמוע הרכבי רוק חסרי אישיות, ואין מה לעשות ש-Triumph, עם כל הרצון הטוב, היו להם כמה להיטים גדולים, בעיקר בשלושת האלבומים הראשונים שלהם משנות השבעים, אבל החומרים הרבים שהגיעו אחרי זה בשנות השמונים די דרדרו אותם לתהומות הנשיה של המוזיקה, כולל קאבר מיותר בצ'יזית שלו ל – "Love Hurts" (קטע מס' 14 באוסף), שהיה להיט ענק בביצוע של להקת Nazareth.שכולכם מכירים. מעבר לכך, הלהקה עצמה די אפורה באופי שלה. נכון, השלישייה המקורית (היו כמה חילופים בהרכב, בעיקר בגזרת הגיטרה) הייתה חבורה כשרונית מאד, וניתן לשמוע זאת בכל קטע באוסף הזה, אבל בסופו של דבר, מדובר בהרכב שבתקופת האייטיז שלו סבל מסאונד מרשים וביצועים מעניינים אבל בעיקר מלחנים קצת סתמיים וטקסטים מטומטמים מאד, חסרי אירוניה או הומור.

השוואה מתבקשת היא להרכב העל KISS, שידע מראש שאין סיכוי שהעולם יקבל את הפופ-רוק שלהם כמו שהוא, ומכאן השואו המדהים שלהם, שהוא חלק בלתי נפרד מאישיות הלהקה. Triumph לא השכילו לעשות החלטה כזו, ולכן שירים מעולים כמו "Magic Power", "I Live For The Weekend", "Fight The Good Fight" ו-"Rock'n'Roll Machine" הולכים לאיבוד בתוך המעטפת הכללית שלהם, שהיא בסופו של דבר "עוד להקת אייטיז עם טעם רע בלבוש". אבל מהצד השני, האוסף הזה הוא חתיכת מוצר מהוקצע ומשתלם – גם 14 שירי הארד רוק סבירים מאד (למי שאוהב את הסגנון), עם כמה יוצאי דופן מעניינים (ראו הנ"ל). גם DVD הורס מצחוק, שמזכיר לכולנו כמה האייטיז היו עשור פלסטי נוראי, וגם תוספות מרגשות הכוללות קטעי וידאו שצולמו ע"י מעריצים, ואת רגע הכניסה של הלהקה להיכל התהילה של הרוק.

הרמיקס לסאונד מורגש היטב, ומעניק לשירים סאונד טוב יותר מהפלסטיות של של השירים שיצאו בשנות השמונים, והחוברת המלווה את הדיסק, כמה שמשוחדת שתהיה, עדיין מעניינת מאד. בקיצור, אם אתם בעניין, מדובר באחלה מוצר מוזיקלי, שמצדיק הוצאה כספית בשביל מארז מושקע. אבל אם בגדים רעים, בחורות עם שיער נפוח וקוקאין בנחירי האף, גברים משופמים, ואווירה כללית של אקשן זול \ פורנו ב-VHS זה לא כוס התה שלכם, תעברו הלאה לאוסף אחר, אולי אחד האוספים הבלתי נגמרים ונמאסים של RUSH.