Trivium – In Waves

"זוהי הצהרה על כתיבת כללים משלהם לגבי המשמעות של להיות להקת מטאל עכשווית. זו הצהרה המקיפה מוזיקה, מצבי רוח, חזות ותנועה קוראי-תיגר. זו הצהרה המסמלת את האבולוציה שלהם. זו הצהרה שהולכת להשפיע על כל מי שפתוח לקבלה".

כך מוצג In Waves, האלבום החמישי של Trivium, למאזינים – פורץ דרך, אלבום שנכתב בדרכים בסיבוב ההופעות של האלבום הקודם, ושמטרתו לזעזע את יסודות עולם המטאל. אחרי שהלהקה שעלתה לגדולות כבר הספיקה לעשות את כל מה שלהקה רק חולמת עליה – למכור אלבומים בקצב, להופיע עם Iron Maiden ו- Slipknot, להיות ההדליינרים בפסטיבלים גדולים וחשובים, ולסחוף אחריה מעריצים מכל העולם, הם עדיין לא שבעים. נדמה ש- Trivium, לאחר שביססה את המעמד שלה כאחת הלהקות היותר מפורסמות ואהודות בדורנו, רוצים יותר מזה – לשנות את העולם. Trivium אינם מרוצים ממצב המטאל העכשווי. הם מנסים לעשות כאן משהו יותר מינימליסטי, אמוציונלי ו"נכון" עבורם. הם מעידים על עצמם שהם כבר לא מנסים לעשות שואו-אוף טכני, לדפוק איזה סולו עצבני ולהראות לכולם כמה הם ברוטאליים ומגניבים. In Waves הוא אלבום הרבה יותר "ויזואלי" מזה – את ההשראה הם קיבלו לא ממוזיקה, לשם שינוי, אלא מאומנות – ועוד אומנות מודרנית, ומסרטים. מבחינתם, In Waves הוא סרט אחד שלם, לא רק פסקול אלא גם החוויה הויזואלית עצמה.

מי שישמע את המילים הללו מבלי להכיר את ההיסטוריה של הלהקה בוודאי חושב שמדובר באמנים שעלו לגדולה מאשפתות, כאלה שצברו מספיק נסיון מר בחיים ובעולם המוזיקלי, ועכשיו, כשאור הזרקורים סוף סוף מאיר עליהם, לאחר שנים של רעב להכרה, זה הזמן להביא לעולם את החזון החדש שלהם, את האמירה המוזיקלית המיוחדת ששמרו בצד עד שיהיה מי שיקשיב לה. ובכן, המציאות לא יכולה להיות יותר רחוקה מכך. Trivium הם סיפור הסינדרלה הקלאסי של עולם המטאל, בימים בהם דברים כאלה כבר לא קורים יותר: זמר פגש גיטריסט שניגן The Offspring בתחרות כשרונות בתיכון, הציע לו להצטרף ללהקה שלו, הם ניגנו קצת Metallica, הזמר פרש, הגיטריסט תפס את מקומו, התחילו לעשות חלטורות בפאבים ומועדונים מקומיים, הקליטו דמו מעפן שאיכשהוא הגיע ללייבל שהחתים אותם מיד, ונקסט-ת'ינג-יו-נואו הם על הבמה לצד Machine Head וחתומים ב- Roadrunner. כן כן, מרגיז עד כמה שזה קל – חבורת הפישרים התיכוניסטים האלה הצליחו לעשות בשנה את מה שלהקות מכובדות עם נסיון וקהל מעריצים מקומי מבוסס לא מצליחות לעשות בעשור. אולי דווקא בגלל העובדה הזאת, אני לא חושבת שיש להקה בסדר גודל של Trivium שהיא כל כך אהובה וכל כך שנואה בו זמנית. גם העובדה שהם מתכתבים חזק עם המטאלקור און-אנד-אוף במרוצת השנים לא בדיוק מקל על העניין וגרם לכל אותם "מטאליסטים אמיתיים" להתרחק מהם כמו מאש ולקטלג אותם כמוזיקה לילדות, אותה סטיגמה שגרמה גם לי להתרחק מהם במשך שנים, עד שבמקרה יצא לי לשמוע שיר קצת יותר עדכני שלהם ולהבין שהשד לא כל כך נורא, כי יש מטאלקור – ויש מטאלקור.

Trivium היא בהחלט להקה שלא פוחדת להתנסות – אם Ascendancy באמת היה מטאלקור עם הרבה צרחות ובלגן וזיקה קרובה מאוד לת'ראש מטאל, The Crusade כבר היה תפנית עיקרית שכללה יותר מלודיות ושירה נקיה לטובת ת'ראש מתגבר, מה שביסס את מעמדם כיורשת האולטימטיבית ל- Metallica. למען האמת, עם כמה שאהבתי הרבה יותר את תפקידי השירה ב- The Crusade מכיוון שאני לא בדיוק חובבת גרואלים מושבעת, אני חייבת להודות שזה נשמע קצת מודבק מעל הליינים הטכניים והמדוייקים מדי של הגיטרות, ו-Ascendancy היה נשמע לי כמו להקת ילדים שמנסה להיות אופנתית ועושה את כל הקלישאות האפשריות בז'אנר. האלבום הרביעי Shogun כבר היה מתוחכם יותר, החזיר את הצרחות לפרונט אבל עדיין שמר על תחכום עם לא מעט רפרנסים למיתולוגיה היוונית, ונשמע כאילו הלהקה די מצאה את עצמה באלבום הזה. אין ספק ש- Trivium למדו משהו או שניים מאז והשכילו למצוא את השילוב המושלם בין כל הסגנונות וההתנסויות שלהם ב- In Waves.

הדבר הראשון הבולט לעין כשמקשיבים לאלבום הוא ההפקה. היא לא טובה, היא פשוט מושלמת. הסאונד הכללי עמוס ומלא, התופים תופסים את המקום הנכון שלהם בלי שייעלמו ברקע או יידחפו לפרונט, הגיטרות נשמעות חלומיות – בדיוק כמו שהז'אנר אמור להשמע והשירה נשמעת מקצועית וחזקה. הפקה טובה יכולה להרים אלבום כמה רמות למעלה, וזה בדיוק מה שקורה כאן. אבל האם הם מקיימים את ההבטחה המפוצצת לעיל? לקרוא לזה סרט ולטעון שיש חזון משנה תפיסה מאחורי האלבום נשמע לי מעט מתיימר. אבל אין ספק ש- In Waves מספק את הסחורה ועשוי להיות גם האלבום הטוב ביותר שלהם עד כה. שומעים בו בגרות ובשלות לצד אקספירימנטליות וסקרנות לחקור גבולות, עוצמה לצד אמוציונאליות שלא חוששת מעצמה, פזמונים קליטים לצד תפקידים מתוחכמים. ליין הפסנתר המפחיד הפותח והשם המאתגר "Capsizing the Sea" כבר מצליחים לתפוס אותי, ושיר הנושא "In Waves" מצליח להיות קליט ומתוחכם גם יחד. נעימת הפסנתר עדיין שם, והשילוב בין הגראול לשירה הנקיה מחמיא גם אם הביצוע קלישאתי. על הקאצ'יות מכפרים הכלים האחרים שלא מהססים לשבור, לשנות, להתחלף ולתת בראש.

"Inception of the End" ו- "Dusk Dismantled" די חוזרים על הרעיון ולא מביאים רוח חדשה – אלו טראקים שמיועדים עבור חובבי הז'אנר. "Watch the World Burn" הוא דווקא תפנית מרתקת והפך עבורי לשיר האהוב מיד: הוא מאופיין בשירה נקיה שאופייה משתנה לאורך השיר, הפרה-פזמון נשמע קצת יותר מדי כמו נו-מטאל מאוס, הפזמון עצמו המנוני, עוצמתי וטוב, אבל דווקא הבתים תפסו אותי חזק, לא יודעת למה. גם "Black" ממשיך את הקו הזה, מה שמספק איזון מושלם בין הטראקים המתבקשים יותר לבין הטראקים היותר Metallica-סטייל. הוא מצליח להיות מצד אחד נורא אופנתי אבל מצד שני אפשר גם לזהות איזו כוונה מאחוריו, ותהליך כתיבה מכוון ומחושב היטב. "Built to Fall" מתאפיין בקצב פופי יותר, ה"שיר ילדות" התורני עם משפטים על כמה שהוא אוהב לשנוא את הבחורה ששברה לו את הלב, אבל כיף להקשיב לו דווקא בגלל שהוא קליל יחסית. "Caustic are the Ties that Bind", מעבר להיותו שם ממש טוב לשיר, גם הוא אחד ההיילייטים של האלבום – חזרה למטאלקור אבל עם כמה טוויסטים שהופכים אותו למעניין. "Of All These Yesterdays" מציג לנו צד פגיע יותר של Matt Heafy ואין ספק שהיכולות הווקאליות שלו השתפרו. בדומה לפתיחה, הקטע הסוגר גם הוא מצמרר ואווירתי ואכן נותן תחושה פסקולית-משהו.

היתרון העיקרי, ומה שאהבתי באלבום הזה – Trivium מצליחים לגרום לי להנות מסגנון שאני לא נהנית ממנו בדרך כלל עקב שירה המאופיינת בבכיינות יתר שגראולים לא מצליחים להסתיר וזיקה חזקה מדי לנו-מטאל, למרות שגם הם חוטאים באותם הדברים בדיוק. רק שכאן, הליינים הנו-מטאליים לא נשמעים בדיוק כמו נו-מטאל אלא יש בהם גם מעבר לאופנתיות המשעממת, והבכיינות בפזמונים לא כל כך בכיינית ואשכרה יש מאחוריה אמירה. יש איזון מושלם בין טראקים שהם "מטאלקור לגמרי" לבין טראקים עם השפעות מגוונות יותר, ישנם לא מעט שירים קליטים ובגדול כל שיר נשמע שונה, כך שכל אחד יכול למצוא שם משהו שהוא אוהב ומתחבר אליו. ההפקה משחקת כאן תפקיד חשוב וממצה את מלוא הפוטנציאל של In Waves. זה אלבום ססגוני ומגוון ויש לו פואנטה – לחובבי הסגנון, אבל לא רק.