Type O Negative – Life Is Killing Me

טייפ או נגאטיב היא אחת מהלהקות האהובות עליי ביותר. World Coming Down נכנס בקלות למקום גבוה ברשימת האלבומים האהובים עליי בכל הזמנים. על כן, כששמעתי
שהלהקה מוציאה סוף סוף אלבום חדש (יותר משלוש וחצי שנים לאחר צאת אלבומם המלא הקודם) לא יכולתי שלא להתרגש ביותר. כמו בכל אלבום שלהם, גם הפעם ניתן לשמוע
שטייפ או נגאטיב נותנים את כל מה שיש להם ומשקיעים ביצירת אלבום עם סאונד חלק בכל חלק וחלק שלו.

התוצאה אמנם הפתיעה אותי מאד, שכן יש כאן הרבה שירים שאינם אופיניים ממש לטייפ או נגאטיב, אך בהחלט לא התאכזבתי.

כמעט כל אלבומיה של הלהקה נמשכים 74 דקות, לא דקה יותר ולא דקה פחות, וכך גם הפעם. אך הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, לא מדובר בכתשעה או עשרה שירים ארוכים ביותר
ועוד לא מעט שירים שהם למעשה קטעי מעבר משונים. הפעם מדובר באלבום המורכב מחמישה-עשר קטעים, כאשר כל קטע הוא שיר בפני עצמו, ללא שטויות או קטעי מעבר, ואורך השיר הממוצע הוא כ-5 דקות (בעוד שבעבר היה נע אורך השיר הממוצע באלבומי הלהקה בין 7 ל-12 דקות). אם כן, כבר ניתן לראות שחל שינוי באופן בו בונה הלהקה את השירים שלה:
אין כאן שירים הנמשכים כאורך הגלות, ואין את קטעי המעבר השקטים הארוכים מאד באמצע השירים, כפי שהיה נפוץ הרבה פעמים באלבומיה הקודמים של הלהקה.

סולן ובסיסט הלהקה, פיטר סטיל, דאג להביע פעמים רבות את העובדה כי הוא אינו מרוצה כלל מאלבומה הקודם של הלהקה, World Coming Down, ובאמת, בהרבה מאד תחומים
אלבום זה – גם אם הוא מכיל קטעים רבים המזכירים את סגנון הלהקה באלבומה הקודם – מכיל בתוכו אינספור ניגודים לאלבום הקודם. בראש ובראשונה ניתן לציין את העובדה
שהזכרתי קודם, והיא שהשירים כאן קצרים למדי, בעוד שבאלבום הקודם היו הם ארוכים ביותר. שנית, אלבום זה מכיל שילוב בין הסגנונות הרבים שאימצה לה הלהקה
במגוון אלבומיה השונים, וגם לא מעט שירים קצביים ומהירים הרבה יותר ממה שאנו רגילים לו אצל טייפ או נגאטיב, בניגוד ל-World Coming Down שהכיל בעיקר סוג אחד
של שירים, הסוג האיטי, הארוך והמדכא.

כמובן שאי אפשר לצפות מהלהקה לאלבום מלא שמחת חיים, מכיוון שאם יש נושא אחד שמאפיין את טייפ או נגאטיב לאורך כל אלבומיה הוא הדיכאון והמאיסה בחיים, אך בכל זאת,
מדובר באלבום בעל צליל "כיפי" הרבה יותר מבאלבומיה הקודמים של הלהקה (כן כן, אפילו יותר מ-October Rust הפופי והנעים לאוזן).

האלבום פותח בקטע אינסטרומנטלי קצר (דקה ושבע שניות) העונה לשם Thir13teen, שמיד אחריו אנו קופצים לשיר הפתיחה של האלבום, שהוא גם הסינגל הראשון ממנו,
בעל השם השמח והמעודד I Don't Wanna Be Me. השם אמנם מכין אותנו לעוד מנה של דיכאון כפי שאנו רגילים לשמוע אצל טייפ או נגאטיב, אך למעשה מדובר בשיר קצבי
ביותר, ומהיר למדי. אמנם היו ללהקה שירים מהירים גם באלבומיה Bloody Kisses ו-Slow, Deep and Hard, אך בעוד שבאלבומים אלו היו השירים המהירים בעלי צליל מטאל
בעיקר, I Don't Wanna Be Me נשמע כמו גרסת טייפ או נגאטיב לסגנון הפאנק-רוק (Punk, לא Funk). אל תבינו אותי לא נכון, הסאונד הכללי הוא עדיין מאד כמו טייפ או נגאטיב, בכך
שהתופים עדיין כבדים ביותר, הגיטרות עדיין מוצפות בדיסטורשן מוגזם, הקלידים עדיין עושים את עבודתם בצורה מושלמת והשירה עדיין עמוקה ונפלאה, אבל הכל מהיר וקופצני.
ניתן למצוא באלבום עוד מספר שירים המדגימים סגנון חדש זה, דוגמת I Like Goils – שיר היכול בקלות לזכות במעמד של My Girlfriend's Girlfrined (הלהיט מהאלבום October Rust) של האלבום הזה – שיר מהיר ומשעשע, שבנוסף לערכו ההומוריסטי הקל מדגים בצורה נפלאה את עבודת הקלידים המרשימה באיכותה של קלידן הלהקה, ג'וש סילבר שתמיד הצטיין בכישרון יוצא דופן לכתיבת תפקידי קלידים המתאימים בדיוק למוזיקה של הלהקה. עוד דוגמה לשיר קופצני ומהיר באלבום היא Angry Inch, שיר שהוא למעשה גרסת כיסוי לשיר הנושא ממחזמר (שעובד מאוחר יותר לסרט)
בשם Hedwig and the Angry Inch שעלה אוף-ברודויי בניו יורק לפני מספר שנים. הסרט והמחזה זכו בשנים האחרונות למעמד קאלט לחלוטין (את הסרט ראיתי פעמים רבות והוא מומלץ בחום!).
לא אספר לכם במה עוסק כל העניין כי עדיף שתשמעו בעצמכם את מילות השיר ותופתעו. נושא השיר (והמחזה כולו) הוא…. מיוחד.

מלבד סגנון בלתי אופייני זה, מציג האלבום שילוב מעניין בין סגנונות רבים שהוצגו באלבומיה הקודמים של הלהקה. כך למשל שירים כגון Less Than Zero, The Dream is Dead ועוד מזכירים את צלילה הנוטה ל-Doom גותי ומיוחד של הלהקה ב-World Coming Down. שירים כגון שיר הנושא, Life is Killing Me, מזכירים קצת שירים בנוסח הרוק הגותי בעל הקצב המתון הנפוץ באלבום Bloody Kisses (למשל השירים Black No. 1, או
Blood &Fire, ושירים רבים מציגים שילוב בין הסגנונות באלבומים שונים. השיר Anesthesia, למשל, מציג שילוב בין הסגנון ב-World Coming Down לבין אלמנטים רכים המצויים ב- October Rust.

פעמים רבות נאמר על טייפ או נגאטיב שהם גרסת מטאל ל-Beatles, ועניין זה קיבל ביטוי כבר מספר פעמים בעבר (לדוגמא, שיר הסיום ב-Bloody Kisses, או מחרוזת הקאברים לביטלס בסוף World Coming Down), אך זאת הפעם הראשונה שניתן לשמוע השפעות ביטלס חזקות וברורות בשירים הממוקמים באלבום כשירים מן המניין. בשיר Less Than Zero, לדוגמא, ניתן לשמוע השפעות מהשירים בסגנון ההודי של הביטלס. למעשה, השיר נשמע כאילו כתב אותו ג'ורג' הריסון לאח שחזר מטיול בהודו ונתקף פתאום בדכאון עמוק (למיטב ידיעתי היה זה ג'ורג' שכתב את מרבית השירים בעלי הסאונד ההודי אצל הביטלס). עוד שיר המדגים בצורה טובה השפעות ביטלס חזקות הוא השיר How Could She?.

מבחינה טכנית, האלבום הוא ללא רבב, וטייפ או נגאטיב שולטים בכלי הנגינה שלהם בתיאום מוחלט אחד עם השני. כרגיל, התופים שופעים עוצמה, הגיטרות מוצפות בדיסטורשן בצורה שלא תיאמן בכלל, הקלידים קסומים בהתאמתם לשאר הכלים, והשירה עמוקה, נקייה, ונפלאה. בתחום זה באמת שכבר אי אפשר לצפות מטייפ או נגאטיב למשהו אחר, שכן הם הוכיחו את עצמם כאלופי הסאונד כבר מספיק פעמים בעבר.
לסיכום, נראה שאוהבי טייפ או נגאטיב יפיקו מאלבום זה הנאה לא קטנה לאחר שיתגברו על ההלם המסויים שגורמים מספר שירים לא אופייניים באלבום. האלבום טוב מאד ובהחלט ידבר לאוזניהם של המאזינים שאהבו את אלבומיה הקודמים של הלהקה, גם אם הוא אינו משתווה להם.

מי שלא מכיר את טייפ או נגאטיב, מן הראוי שלא יתחיל מאלבום זה, אלא מיצירות המשקפות באופן טוב יותר את רוח הלהקה במשך השנים, דוגמת Bloody Kisses או World Coming Down, שכן אלבום זה, גם אם הוא קל יותר להאזנה, מסמל שינוי בגישת הלהקה, כפי שאני רואה את זה.
בכל מקרה ניתן לשמוח, שכן טייפ או נגאטיב עשו זאת עוד פעם – אלבום בן 74 דקות, שבהן אף לא אחת משעממת!