Tyr – Ragnarok

רק לפני כמה חודשים סקרתי את האלבום הקודם של Tyr (ההוצאה המחודשת שלו, בכול אופן) ועוד לא הספקתי להגיד "ז'וז'ו ובניו על האש", והנה כבר יצא אלבומם החדש, Ragnarok. הפעם דווקא אתחיל מהסוף – האלבום הזה שיעמם אותי. הוא כל-כך שיעמם אותי, שניסיתי להתחמק מלכתוב עליו את הסקירה הזאת. בעצם, הוא לא רק שיעמם אותי אלא גם גרם לי לחשוב שהזמן שהשקעתי בשמיעה שלו התבזבז כל-כך ולמעשה הפך לאחד הרגעים המייגעים שאי פעם היו לי בכל השנים שבהן אני מאזין למטאל.

אתם בטח שואלים איך אני מצהיר את זה אחרי שהאלבום הקודם קיבל אצלי ביקורת נהדרת? בקלות – יותר מדי מדבר טוב, הופך בקלות לדבר רע – ובמקרה הזה, מחורבן לחלוטין. הכל התחיל אי שם באיי פארו (כן, הלוזרים בכדורגל), שם קמה לה Tyr, והחליטה שהיא מנגנת ויקינג מטאל שמושפע באופן נרחב מהגוון היותר פרוגרסיבי של המטאל, סטייל Dream Theater ושאר להקות "מופלצות" של הז'אנר.

ואני, למרות היותי גזען ברמת אביגדור ליברמן בערך במה שקשור לפרוגרסיב, החלטתי שאני נותן ללהקה הזאת הזדמנות, ואכן עשיתי. "Eric The Red" היה אחלה אלבום מבחינתי, כי הוא הביא לי משהו חדש לאוזניים. אמנם הוא לא היה בנוי כמו שאלבום ויקינג מטאל צריך להיות בנוי על-פי הדמיון שלי, אבל הוא היה טוב והוא היה מקורי ומחדש. היו בו פזמונים קליטים, היו בו סולואים נהדרים, והוא היה בהחלט טוב בסך הכל.

כאן זה ממש לא המקרה – וברגע שהתחלתי לשמוע את האלבום, התפרצה לה מחדש שינאתי למוזיקה שמתיימרת להיות מתוחכמת יתר על המידה ובעלת מלודיות שעד שאתה מתרגל אליהן והמוזיקה נהיית קצת יותר קליטה, אז אתה בעצם קולט שזה באותו זמן מעלה לך את הדם למוח עד כדי רצון לשבור את הדיסק, ללעוס אותו, לירוק, ואז גם לשרוף אותו, שלא יישאר ממנו כלום. Ragnarok פחות או יותר באותה מתכונת של האלבום הקודם, אבל רק הרבה יותר ארוך והרבה יותר עמוס – ועקב כך חסר טעם ומייגע – והכי חשוב, לא מחדש. העטיפה יפה, אבל הוא בהחלט לא מחדש.