U.D.O – Rev-Raptor

מישהו פה היה בהופעה של U.D.O. בארץ בשנת 2006 ? אה.. רק אתה ? טוב, איך היה ? ספר לי, כי אני ראיתי שנה לפני כן את Accept עם הארסנל המלא שלהם (סיבוב הופעות חד פעמי עם Udo בכבודו ובעצמו על עמדת השירה – עם כי זה היה רק עניין זמני) – ומה לי ולסולן הגמדי וקריירת הסולו שלו, אחרי שראיתי כבר את הדבר האמיתי ? וובכן – די הרבה, אחרי שמקשיבים מעבר לצ'יזיות המטאלית המכסה את כל הדיסקוגרפיה שלו. בסופו של יום – Udo Dirkschneider עשה יותר אלבומים בקריירה שלו תחת הרכב הסולו שלו מאשר עם Accept, די בדומה למקרה של Ozzy ו-Black Sabbath – רק מהצד הלא נכון של חומת ברלין.

מי שנחשב, ובצדק, כאבי המטאל הכבד הגרמני – הואריאציה המזרח אירופאית של Ozzy ושאר אגדות המטאל – U.D.O. היא הרכב הסולו היחיד ששייך בלב שלם לעולם המטאל הגרמני ומזרחה ממנו – מבלי לתלות תקוות באגדות בריטיות. אבל כאמור – Udo ו-Accept עצמם כבר לא בקשר מי יודע מה, ומן המסתבר Accept לא באמת צריכים אותו. אלבומם מ-2010 – Blood Of Nations היה פצצת Heavy Metal מסורתי כל כך מוצלחת שהיא טשטשה לכולם את מה שהם חשבו שהם ידעו אודות הז'אנר. מבלי להמציא שום דבר מחדש – אלא רק לספק את הסחורה בצורה הטובה ביותר שאפשרית על ידי מחלקת המילואימניקים הגרמנית הזו – Accept האחרון פתח פער עצום על כל מה ש-U.D.O. בהרכב הזה הספיקו להנפיק במהלך כל שנות הקריירה האחרונות מאז עזב הגמד הרגזן את החזית. עכשיו יצא ל-U.D.O. אלבום חדש – והשאלה שנשאלת – האם הוא עומד בסטנדרט ש-Accept הציבו ?

התשובה היא לא, אבל עדיין מדובר באלבום לא רע. אולי Accept בעצם הרגילו אותי בעל כורחם לנטייה הגרמנית לעצלנות מילולית אשר מחופה על ידי ריפים נטולי חסד ורחם – ופשוט Heavy Metal אנרגטי ודינאמי שמצפצף על כל להקות ה-Power Metal המלוקקות האלה, בעוצמה שאפילו Grave Digger תחסיר פעימה. U.D.O. מצד שני מגישים לנו אלבום קליט, מהיר אבל קצת בטעם לוואי.

הדבר שהכי הטריד אותי באלבום זה הסאונד. אני לא בן אדם שמקדש את טהרת הסאונד במטאל, להקות כמו Mastodon ו-The Dillinger Escape Plan אולי נרשמות אצלכם בתור להקות שפרצו את גבולות מסגרות הסאונד של הסגנון – אבל אני עוד מתרפק על ימים בהם אנשים אמרו ש-Destruction ו-Kreator של שנות ה-2000 זה יותר Melodic Death Metal בגלל שהסאונד שלהם לא צועק Thrash Metal בכל הכוח, אלא נשמע נקי ומלוקק מדי. אני הייתי ממגני ההרכבים לצורך עניין – ואולי לעת זקנה אני מרגיש קצת יותר מריר בנוגע לבחירות שעשיתי. אז הסאונד מפריע לי פה. מדובר בסאונד סינתטי, פלסטיקי, קר ומנוכר – שגורם לי לחשוב היטב אם בכלל מתופף התיישב מאחורי מערכת התופים כדי להקליט את האלבום הזה – כי הכול נשמע ממוחשב ומוקלט בבית עם מכונת תופים זולה. יש אלבומים שיכולים לגרום לזה להצליח – Annihilator הוציאו בזמנו אלבום בשם Waking The Fury שהיה כל כולו עם סאונד דקיק ויתושי ועם תחושה פלסטיקית מולחמת בקושי – אבל הסטנדרטים דאז גרמו לזה להישמע באמת כמו להקה של חברים שמנגנת בבית ומקליטה סקיצות מאשר באמת מוציאה אלבום. אצל U.D.O. אין את אפשרות הבריחה הזו – האלבום נשמע מחופף וזול מבחינת ההקלטה, לא בגלל שאיכותה גרועה, אלא בגלל שהיא נשמעת מלאכותית ומבזה את הסגנון. מר Dirkschneider לא בדיוק ידוע כאיש של חדשנות מוסיקלית וניסויים אומנותיים. כאשר האלבום שלך נשמע כאילו הוקלט על ידי Rob Zombie, ואתה צריך לתת קונטרה של מטאל מסורתי, אתה בבעיה.

מבחינת החומר – האלבום עצמו ממש לא רע. רוב השירים נוסחתיים אבל מהנים למדי. הוא נשמע בגדול כמו שילוב של מה שהכרנו בקריירה של U.D.O. – עם קמצוץ של Grave Digger ו-Judas Priest המאד מאוחרת (דמיינו את Jugalator). הקול של U.D.O. עדיין נשמע כמו הגמד הרגזן הקלאסי – ואותי זה מאד מהנה שהוא עדיין מצליח לשמור על המלודיות הנכונות בלי להתרברב או לעלות לטונים שהוא מזמן לא מסוגל להחזיק ככל הנראה. זה בולט מאד לטובה בבלדה באלבום – I Give As Good As I Get – שעוברת נהדר, ונגמרת לפני ששמנו לב. אלבום של 13 רצועות עם שירים קצרים, קולעים ומלודיים – שגם הפחות מוצלח ביניהם כדוגמת Underworld או Pain Man עוברים מהר לפני ששמת לב, קצת כמו זריקה.

אין פה באמת רגעים מביכים (בהתחשב בעובדה שאינכם מתייחסים לז'אנר כולו כמביך). שירים כמו Renegade או Dr. Death אולי לא מכילים יותר מדי רעיונות מוצלחים – אבל נותנים בראש, בעוד Terrorvision או Motor-Borg ממש מהנים. המלודיות שמחזיקות את האלבום נמצאות כאמור ב-I Give As Good As I Get וב-Fairy Tales Of Victory – אבל האלבום כולו מרוהט היטב בריפים מוצלחים ובעבודת גיטרות אגרסיבית אך לא ברמה מייאשת. אין פה שום דבר חדש, כולנו יודעים בדיוק למה אנחנו נכנסים – ועדיף לשמוע את הנוסחה הזו מהענקים מאשר מהחובבנים אשר מתעקשים לשחזר את רוח התקופה באשר הם. לולא הסאונד המוציא מהדעת – האלבום הזה מבחינתי היה נחשב לאלבום טוב מאד, אבל הוא יאלץ להסתפק בכך שהוא קצת חלף לי ליד האוזן – בהיותו לא יותר מלא רע. העטיפה מצד שני – מדהימה, אם לא מבחוץ אז מבפנים – וזה לבדו שווה רכישה לחובבי הז'אנר.